המעבר מתרומות הצומח אל עולם החי מציג את חלקו של העם בהבאת הקרבנות. התרומה הנדרשת מן הצאן והמשקים מיועדת ליצירת שותפות ציבורית רחבה, שדרכה יסופקו צורכי המקדש ויכופרו חטאי העם.
הפרשנים מסכימים כי הציווי וְשֶׂה־אַחַת מִן־הַצֹּאן מִן־הַמָּאתַיִם מחייב כל אדם שיש לו מאתיים כבשים להפריש כבש אחד כתרומה. המילה אַחַת מופיעה בלשון נקבה משום שהמילה "שה" יכולה לשמש גם כנקבה מבחינה דקדוקית [רד"ק]. ייעודה של תרומה זו היא לעבור לידי הנשיא, שעליו מוטלת החובה לספק את קרבנות הציבור, כגון עולות התמיד, קרבנות המוספים של שבתות, ראשי חודשים ומועדים. כאשר כלל הציבור מרים את התרומה הזו, הקרבנות נחשבים כאילו הובאו בשותפות מלאה של העם כולו, וכך הם מכפרים עליו [מלבי"ם]. יש הסבורים כי שיעור זה נקבע במיוחד עבור קרבנות חנוכת הבית העתידי [מצודת דוד, רד"ק].
באשר לביטוי מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל, קיימות מספר גישות מרכזיות המאירות פנים שונות של הקרבן:
הגישה הראשונה מתמקדת באיכות הפיזית של הבהמה. המילה מִמַּשְׁקֵה מתפרשת מלשון השקיה ולחלוחית, כלומר בהמות שמנות, מלאות מוח ומוזנות היטב, שרעו במקומות המרעה הרוויים של ישראל [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש זה מדגיש כי יש להביא לה׳ רק את המובחר והמיוחד שבצאן, בניגוד לדורות קודמים שחטאו והביאו למזבח בהמות גזולות או חולות [רש"י, רד"ק].
הגישה השנייה מסבירה את הביטוי על רקע הלכתי, במשמעות של היתר. המילה מִמַּשְׁקֵה מציינת דבר הראוי והמותר באכילה ושתייה לישראל. מכיוון שסעודה נקראת פעמים רבות על שם השתייה המלווה אותה, הפסוק מלמד שכל קרבן המובא למזבח, בין אם הוא בעל חיים ובין אם הוא נסך, חייב להיות מופק מדברים המותרים לחלוטין באכילה לישראל [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
גישה שלישית מרחיבה את משמעות הביטוי גם למשקים של ממש. כשם שיש להפריש מן הצאן והשמן, כך על העם להפריש לנשיא חלק אחד מתוך מאתיים גם משאר המשקים, כגון יין, כדי שיוכל להשתמש בהם לניסוך על המזבח [מלבי"ם].
מתוך הצירוף מִן־הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל, חכמי התלמוד למדו הלכה הנוגעת לדיני ביטול איסורים. מכאן נלמד המקור לכך שיין האסור בשתייה, כגון יין של ערלה (פירות שלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ) או כלאי הכרם, בטל ומאבד את איסורו אם נפל לתוך משקה מותר שגדול ממנו פי מאתיים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
סביב היחס שבין שיעורי התרומות המוזכרים כאן לבין דיני התרומה הכלליים מתקיימת מחלוקת. יש שקישרו את השיעורים הללו לדיני "תרומה גדולה", ופירשו שהם משקפים נתינה מועטת המוגדרת בחז"ל כ"עין רעה" (אחד משישים) [רש"י]. אולם, גישה זו זכתה לביקורת, שכן מן התורה אין לתרומה שיעור קבוע אלא אפילו חיטה אחת פוטרת את הכול, ולא סביר שהנביא יורה לעתיד לבוא לנהוג בעין רעה, או יצמצם את הציווי רק לחיטים, שעורים ושמן. לכן, הגישה החולקת גורסת כי אין מדובר בדיני התרומה הרגילים, אלא בציווי נבואי חדש וייחודי לעתיד לבוא, הכולל בתוכו את כל סוגי התבואה והמשקים [רד"ק].