חזון המקדש העתידי של יחזקאל מציג מערכת קרבנות ייחודית, שבה המידות והכמויות מציבות אתגר פרשני אל מול חוקי התורה המוכרים. הפסוק מפרט את שיעורי נסכי המנחה והשמן שיש להביא עם הקרבנות, תוך שימוש במידות קדומות: איפה היא מידת נפח לסולת, והין הוא מידת נוזלים המכילה שנים עשר לוגים, שהם שישית ממידת הבת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הקושי המרכזי בפסוק הוא ההנחיה להביא איפה שלמה של מנחה הן לפר והן לאיל, וכן הין שמן לכל איפה. כמויות אלו שונות לחלוטין מהשיעורים המדויקים שקבעה התורה לקרבנות אלו. סביב קושי זה מתפצלים הפרשנים לשתי גישות עיקריות.
גישה אחת מנסה ליישב את הפסוק עם חוקי התורה המקוריים [רש"י]. לפי הסבר זה, האיפה המוזכרת אינה כמות הסולת המוקרבת בפועל, אלא כמות הקמח הגולמי שממנו ינפו את הסולת הדרושה לפי הכללים הרגילים של התורה. בדומה לכך, האזכור של הין שמן אינו דורש להקריב את כל הכלי, אלא להשתמש בשנתות (סימוני המידה) שהיו בתוך כלי ההין, כדי למדוד במדויק את כמות השמן הרגילה הנדרשת לכל בהמה.
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים דוחה ניסיון התאמה זה, בטענה שהכתוב אינו מחלק בין קמח לסולת ואינו רומז לשימוש חלקי בשמן, אלא דורש הבאה של הכמויות במלואן [אברבנאל]. לכן, פרשנים אלו מסכימים כי מדובר בהוראת שעה מיוחדת וחד-פעמית. שיעורים חדשים אלו אינם מבטלים את חוקי התורה הקבועים, אלא נועדו באופן בלעדי לימי המילואים וחנוכת הבית של המקדש העתידי לבוא [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף ועמוק יותר מתמקד במהותה של המנחה עצמה [אהבת יהונתן]. בניגוד לקרבן מן החי, המייצג כפרה על החלק הרוחני והגשמי שבאדם גם יחד, המנחה עשויה מחומרים גשמיים בלבד. ה' כביכול מוותר על החלק הרוחני שבקרבן. יתרה מכך, המנחה מובאת לרוב על ידי אדם עני, שחש בושה עמוקה בעת הבאתה. עצם הבושה פועלת ככפרה שלמה על עוונותיו עוד בטרם הקריב את הקרבן, וכך הופכת הבאתו למתנה טהורה לה'.