הנביא יחזקאל מציג חזון לעתיד לבוא, בו מנהיג העם מקריב קורבן ייחודי עבורו ועבור האומה כולה. תיאור זה מציב אתגר פרשני משמעותי, שכן הוא חורג מכללי הקורבנות המוכרים לנו מתורת משה.
הביטוי בַּיּוֹם הַהוּא מכוון ליום הארבעה עשר בחודש ניסן, ערב חג הפסח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], אם כי ישנה דעה כי מדובר ביום הראשון של החג עצמו [רד"ק]. ביום זה נצטווה הנשיא להביא פַּר חַטָּאת. ציווי זה מעורר קושי עצום, שכן על פי התורה, קורבן החטאת המוקרב במועדים הוא שעיר עזים ולא פר. הפערים בין תורת משה לנבואת יחזקאל היו כה חריפים, עד שחכמי התלמוד ביקשו לגנוז את ספר יחזקאל, עד שבא חנניה בן חזקיה ודרש את הפסוקים ויישב את הסתירות, אך דרשותיו אבדו במהלך הדורות [רש"י].
כדי ליישב את השינוי בדיני הקורבנות, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בשינוי לדורות של קורבנות הפסח, אלא בהוראת שעה מיוחדת לרגל חנוכת הבית השלישי [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. קורבן זה בא להשלים את ימי המילואים וחינוך המקדש, בדומה לעגל שהקריב אהרון הכהן בחנוכת המשכן. הקרבתו בערב הפסח נועדה להכשיר את הנשיא לעבודת הקורבנות של החג הקרב ובא [רש"י]. ימי חנוכת הבית העתידי צפויים להיות ארוכים ומפוארים במיוחד, וימשכו מראש חודש ניסן ועד לאחר חג הסוכות [מצודת דוד]. מנגד, יש מי שסובר כי הפערים מהווים עדות לכך שלעתיד לבוא אכן יתחדשו הלכות שונות לחלוטין בדיני הקורבנות [רד"ק].
המילים וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא מלמדות שהנשיא יביא את הקורבן מתוך רכושו הפרטי [מצודת דוד]. הסיבה לכך טמונה בתיקון היסטורי: התוכנית האלוהית המקורית, טרם חטא העגל, הייתה שאהרון הכהן יממן מכיסו את כל קורבנות הציבור. לעתיד לבוא, כאשר העם והנשיא יהיו במדרגה רוחנית עליונה, יחזור המצב לקדמותו, והנשיא הצדיק יביא את הקורבנות משלו עבור כלל ישראל [אהבת יהונתן].
מטרת הקורבן היא לכפר בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ. כפרה זו ממוקדת בנשיא ובעם עצמם, שכן הכפרה על המזבח והמקדש כבר הושלמה בימים שקדמו לכך [מלבי"ם]. בנוסף, בחירת התאריך הספציפי של ארבעה עשר בניסן להבאת חטאת נושאת משמעות עמוקה נוספת: על פי המדרש, ביום זה הרג קין את הבל, וקורבן זה נועד לתקן את חטאו הקדמון של קין [אהבת יהונתן].