הנבואה ממשיכה לעסוק בהלכות התרומות העתידיות, וקובעת את המידות המדויקות ואת שיעור ההפרשה הנדרש משמן הזית. המינוח המרכזי בפסוק סובב סביב מערכת המידות הקדומה, והוא מגדיר את היחס המדויק שבין המידות השונות כדי למנוע בלבול.
המילה וְחֹק מתארת את הקצבה הקבועה ומשפט המעשר של השמן המיועד לתרומה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ובפרט עבור המנחה שהייתה בלולה בשמן [רד"ק]. מנגד, יש מי שמפרש כי חוק זה הוא מנת השמן המיועדת לנשיא [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את שמות המידות: הַבַּת היא כלי הקיבול המשמש כמידת נפח לנוזלים, ובפרט לשמן, בדומה לאיפה המשמשת למדידת יבש כגון חיטים ושעורים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מידה נוספת המוזכרת היא הַכֹּר, והפרשנים מסכימים כי היא זהה לחלוטין למידת החֹמֶר. הסיבה לכפילות השמות נובעת מהקשרים שונים: המידה נקראת "חומר" כאשר בעל הבית אוסף את התבואה לערימות וחומרים בביתו, אך היא נקראת "כור" בהקשר של מסחר ומכירה החוצה (מלשון מכירה), כפי שהיה נהוג בימי שלמה המלך [מלבי"ם].
הפסוק קובע את היחס המתמטי בין המידות: עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים מרכיבים יחד חֹמֶר אחד. ממילא, בַּת אחת מהווה בדיוק עשירית מן החומר (או הכור). מתוך יחס זה, נחלקו המפרשים לגבי שיעור ההפרשה המדויק של השמן:
גישה אחת מסבירה כי יש להפריש בַּת אחת שלמה מתוך כל כֹּר, כך ששיעור המעשר הוא עשירית בדיוק [מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שההפרשה הנדרשת היא רק מאית מן הכמות הכוללת. לפי הבנה זו, יש לתת "עשירית הבת" מתוך כור שלם, וכיוון שהבת עצמה היא עשירית הכור, התרומה עומדת על אחד ממאה [רד"ק]. רעיון זה מוסבר גם בדרך ציורית: המילה "בת" משמשת כמשל לבת היורשת עשירית מנכסי אמה. ה"בת הגדולה" היא עשירית הכור, וממנה לוקחים "בת קטנה" שהיא מעשר מתוך המעשר, דהיינו אחוז אחד [מלבי"ם].
בסופו של הפסוק מופיעה חזרה על הקביעה כִּֽי־עֲשֶׂ֥רֶת הַבַּתִּ֖ים חֹֽמֶר. רוב הפרשנים מסכימים כי כפילות זו אינה מקרית, אלא נועדה לקבוע הלכה לדורות: כשם שמידה זו של עשרה בתים בחומר הייתה נהוגה ומקובלת בעבר ובהווה, כך חובה להקפיד ולשמור על יחס מידות זהה ללא שינוי גם לעתיד לבוא.