הנביא מציב תשתית של צדק כלכלי ומוסרי, ומבסס מערכת מידות ומשקלות אחידה והוגנת. הדרישה היא לדיוק מוחלט ביחס שבין המידות השונות, כדי למנוע רמאות ועיוות הדין במסחר או בגביית מסים. במוקד עומדת קביעת יחס קבוע ובלתי משתנה בין המידה הגדולה למידות הקטנות הנגזרות ממנה.
המידה היסודית והגדולה ביותר היא החמר, המכילה שלושים סאה ומשמשת כשם כולל למדידת יבש ולח גם יחד [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם]. מתוך מידה זו נגזרות שתי מידות קטנות יותר: האיפה, המשמשת למדידת תבואה ומוצקים, והבת, המשמשת למדידת נוזלים כשמן ויין. הדרישה היא שלשתי המידות הללו יהיה תכן אחד, כלומר חשבון, מניין ונפח שווים ומדויקים לחלוטין [הפרשנים מסכימים].
המטרה של מידות אלו היא לשאת, כלומר לקחת ולהכיל את התרומות והמסים באופן מדויק [רש"י, מצודות, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיים הבדל לשוני קל בתיאור החלוקה: לגבי הנוזלים נאמר מעשר החמר הבת, ואילו לגבי היבש נאמר ועשירית החמר האיפה. הבדל זה נובע מכך שהמילה "מעשר" מתארת את ההפרשה בפועל, שכן בנוזלים היו מפרישים מידת בת שלמה מתוך החומר; לעומת זאת, המילה "עשירית" מציינת רק את החשבון המתמטי, משום שבתבואה יבשה לא היו מפרישים איפה שלמה, אלא שישית האיפה כמס לנשיא [מלבי"ם].
הכלל המנחה החותם את ההוראה הוא שאל החמר יהיה מתכנתו. כלומר, החשבון של המידות הקטנות כפוף תמיד למידת החומר. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא תלות יחסית מוחלטת: אם יוחלט להגדיל או להקטין את הנפח של מידת החומר, תהיה חובה להגדיל או להקטין בהתאמה גם את האיפה והבת, כך שתמיד יישארו בדיוק עשירית ממנו, לא פחות ולא יותר. קביעה זו נועדה, בין היתר, להגן על העם מפני שרירות לב של השלטון, ולוודא שהמלך לא יגדיל את כלי המידה הקטנים המשמשים לגביית מסים במטרה לעשוק את הציבור [מלבי"ם].