הנביא מתווה את סדר עבודת הקורבנות וחנוכת המקדש העתידי, תוך התייחסות למועדים המוכרים. תחילת חנוכת המקדש תחול בחודש ניסן, ועל כן נאמר בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח, כלומר במועד זה יחל הזמן לשחיטת ולהבאת קורבן הפסח [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
מכיוון שהנביא מתאר קורבנות חדשים המיועדים לימי המילואים וחנוכת המזבח, עלולה לעלות מחשבה שקורבנות אלו יבואו במקום חג הפסח וחג המצות המקוריים שציוותה התורה. לפיכך, הכתוב מבהיר כי אין כל שינוי ממצוות היום הרגילות, וקורבן הפסח המסורתי יוקרב כהלכתו לצד הקורבנות החדשים [מלבי"ם].
הפסוק ממשיך ומתאר את החג כחָג שְׁבֻעוֹת יָמִים. השימוש במילה שְׁבֻעוֹת בהקשר זה הוא ייחודי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי משמעות המילה כאן היא פשוט שבעת, כלומר חג הנמשך שבעה ימים ברציפות. לעומת זאת, ישנה דעה המפרשת כי הניסוח רומז לכך שמיום זה מתחילים לספור שבעה שבועות, כלומר את ספירת העומר [רש"י]. במהלך כל ימי החג הללו, מַצּוֹת יֵאָכֵל ואין לאכול חמץ [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
מבט רחב יותר על נבואות אלו מעלה נקודה מעניינת באשר לבחירת המועדים שהנביא מזכיר. הכתוב מזהיר במפורש על קיום חג הפסח, ובהמשך נבואותיו גם על חג הסוכות, אך משמיט לחלוטין את חג השבועות. הסיבה לכך נעוצה בתפיסה לפיה בימות המשיח לא יזכירו עוד את יציאת מצרים כאירוע המכונן המרכזי. מכיוון שחג הפסח וחג הסוכות, המזכיר את ענני הכבוד, תלויים שניהם בזכירת יציאת מצרים, היה מקום לטעות ולחשוב שקיומם יתבטל לעתיד לבוא. לכן הוצרך הנביא להדגיש את החובה להמשיך ולשמור מועדים אלו, בעוד שחג השבועות לא דרש אזהרה מיוחדת כזו [אהבת יהונתן].