אחריות כבדת משקל מוטלת על ההנהגה לדאוג לסדרי העבודה והקרבנות במקדש בימים המיוחדים של השנה. זהותו של הַנָּשִׂיא המוזכר בפסוק נתונה לדיון; בעוד שהגישה המרכזית רואה בו את הכהן הגדול, ישנה דעה המסורתית בשם רבי מנחם הסוברת כי התואר מכוון דווקא למלך [רש"י].
על נשיא זה מוטלת החובה, מעבר לתרומות הרגילות, לדאוג לאספקת הקרבנות השונים: הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה, וכן וְהַנֵּסֶךְ – היין המיועד לניסוך ושפיכה על המזבח יחד עם הקרבנות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. קרבנות אלו מובאים במועדים השונים, כאשר הפרשנים מדייקים בחלוקה שביניהם: בַּחַגִּים הם הימים שבהם מביאים את שלמי החגיגה, ואילו המילה מוֹעֲדֵי מגיעה מלשון ועד ואסיפה, ומתייחסת לימים שבהם העם מתכנס לבוא אל המקדש [מצודת דוד, מצודת ציון], ובפרט לראש השנה ויום הכיפורים [מלבי"ם].
לגבי אופן מימון הקרבנות, כפי שמשתמע מהמילים הוּא יַעֲשֶׂה, קיימת מחלוקת. דעה אחת מפרשת כי הנשיא נדרש להביא את כל הקרבנות הללו מנכסיו האישיים [מצודת דוד], ואילו דעה אחרת מסבירה כי תפקידו הוא להביא את הקרבנות מתוך כספי תרומת הציבור כולו [ביאור שטיינזלץ]. כך או כך, מטרת עשייתו של הנשיא בהבאת כלל הקרבנות היא להביא כפרה בעד כל בית ישראל.