החובה להעמיד את התרומות לקרבנות הציבור מוטלת על הכלל באופן גורף. הצירוף כֹּל הָעָם הָאָרֶץ מנוסח באופן חריג מבחינה דקדוקית, שכן חסרה בו סמיכות רגילה, בדומה לביטויים כמו "הארון הברית" [רד"ק, מלבי"ם]. ניסוח זה בא להדגיש כי החיוב חל הן על העם והן על הארץ, ולכן אפילו אנשים שפטורים בדרך כלל מתשלום מסים חייבים להשתתף בנתינה זו מכוח החיוב שחל על הארץ עצמה [מלבי"ם]. למעשה, אין איש שפטור מהשתתפות זו [מצודת דוד].
המילים אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת מכוונות לתרומה שפורטה בפסוקים הקודמים [רש"י, ביאור שטיינזלץ], והיא ניתנת מתוך מודעות והסכמה מלאה של כלל יושבי הארץ [רש"י].
באשר ליחס שבין התרומה לבין לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל, שהוא המנהיג העליון של העם או הכהן הגדול [ביאור שטיינזלץ], קיימות שתי גישות פרשניות. פרשנים מצביעים על קשר של הדדיות בין העם למנהיג: העם כולו מרים את התרומה בעבור הנשיא ובעבור עצמו, כדי שיובאו קרבנות שיכפרו על כולם. עקב כך, הנשיא אינו זקוק להביא קרבן אישי לכפרתו, שכן העם עושה זאת עבורו. מנגד, הנשיא הוא זה שמביא את הקרבנות בעבור כל ישראל בשבתות, בחגים ובראשי חודשים [רד"ק, צאינה וראינה]. לעומת זאת, יש המפרשים כי משמעות הפסוק היא שחובת נתינת התרומה חלה על כולם ללא יוצא מן הכלל, ועל כן גם הנשיא עצמו מחויב לתת מתרומה זו ככל העם [מצודת דוד].