נבואה זו נושאת עמה הבטחה עתידית לימי הגאולה וקיבוץ הגלויות, בה מובטח כי כל שבטי ישראל ישרדו את שנות הפיזור הרבות וישובו לרשת את אדמת הקודש. הכתוב משרטט את קווי המתאר של חלוקת הארץ המחודשת, תוך התייחסות למספר השבטים ולגבולות הנחלה.
המילה הפותחת גֵּה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים במובן של המילה "זה", כלומר "זה גבול הארץ". לצד זאת, קיימות גישות נוספות להבנת המילה: יש המפרשים אותה מלשון גיא [רש"י], ויש הרואים בה פועל המבטא הוצאה והרחבה, כרמז לכך שגבולות הארץ לעתיד לבוא יתרחבו מעבר למידותיהם ההיסטוריות [מלבי"ם].
באשר למילה חֲבָלִים, הכוונה היא לחלקים ונחלות. השימוש במונח זה נובע מהמנהג הקדום למדוד ולחלק את חלקות האדמה באמצעות חבל מדידה [מצודת ציון].
ההכרזה על הנחלת הארץ לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מעוררת שאלה לגבי מניין השבטים, שכן שבט לוי אינו נוטל נחלה רגילה בארץ עם שאר השבטים, אלא מקבל את חלקו מתרומת הנשיא. כדי לפתור זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים יוֹסֵף חֲבָלִים מלמדות ששבט יוסף יקבל שני חלקים, אחד לשבט מנשה ואחד לשבט אפרים, ובכך יושלם מניין שנים עשר השבטים הנוחלים בארץ.
מנגד, קיימת פרשנות חלופית הרואה במילה יוֹסֵף פועל ולא שם עצם. לפי תפיסה זו, הכתוב אינו מדבר על שבט יוסף, אלא מבטיח כי בחלוקה העתידית ה' "יוסיף חבלים", כלומר ירבה וירחיב את נחלות השבטים ויוסיף להם שטחים מעבר לאלו שנחלו בעבר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].