התגלות נבואית זו מציגה את התפתחותו ההדרגתית של נחל פלאי היוצא מן המקדש, כאשר הנביא מובל על ידי מדריך שמימי הבוחן את עומק המים.
בצאת האיש קדים מתייחס למלאך המראה לנביא את החזון, אשר מוביל אותו מזרחה אל מחוץ לחומת הר הבית, בכיוון זרימת המים [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. וקו בידו מציין כי המלאך אחז בידו חבל מידה או פתיל פשתים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], שבאמצעותו וימד אלף באמה, כלומר הוא מדד מרחק של אלף אמות לאורך נתיב המים ממקום יציאתם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
החלק המרכזי בפסוק מתאר את עומק המים לאחר אותן אלף אמות ראשונות, כאשר הנביא מועבר במי אפסים. רוב הפרשנים מסכימים כי בשלב זה המים היו רדודים מאוד. מבחינה לשונית, המילה "אפסים" נגזרת מהמילה "פס" (כמו פסת הרגל), ומשמעותה שהמים בקושי כיסו את כפות הרגליים [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. על פי מסורת חז"ל והתרגום, הכוונה היא למים המגיעים עד גובה הקרסוליים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
לצד הפירוש האנטומי, יש המבארים את המילה מלשון "אפס" ואין, כלומר כמות מים מינימלית ומועטת שכמעט ואינה מורגשת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה מדרשית יוצאת דופן המפרשת את המילה כרמז לצוואר, הנחשב "אפס" ביחס לגוף. לפי גישה זו, אלף האמות לא נמדדו בקו רציף אחד, אלא פוזרו לארבע רוחות השמיים [חומת אנך].