התעצמותו של הפלא השמימי מגיעה לשיאה בשלב הרביעי והאחרון של התרחבות הנחל היוצא מן המקדש, כאשר המים הופכים לנהר אדיר. הפרשנים מסכימים כי לאחר שהנביא וַיָּמָד אֶלֶף אמות נוספות, המים התרחבו והעמיקו עד כדי כך שלא ניתן היה עוד לחצות אותם בהליכה רגילה.
המילים כִּי־גָאוּ מתארות את גדילתם, התרוממותם והתעצמותם של המים. בעקבות כך, הפכו המים להיות מֵי שָׂחוּ. הפרשנים מבארים כי האות שי"ן במילה זו נהגית כשׂי"ן שמאלית, והמשמעות היא מי שחייה. כלומר, הנחל הפך עמוק וחזק כל כך, עד שאדם המנסה לחצות אותו ברגליו עלול להיששטף בזרם, והדרך היחידה לעבור בו היא באמצעות שחייה וציפה על פני המים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לתיאור הפיזי, מפרשים את הפסוק כסמל עמוק להתפשטות הדעת, התורה והאמונה בעולם. המים נובעים מצד ימין של המזבח, צד המייצג חסד, רצון והכרת הטוב, ולא מצד צפון המייצג כפרה על חטאים ויראת העונש. ארבע המדידות בנחל מקבילות לארבע מדרגות של השגה רוחנית שיהיו מנת חלקם של בני האדם לעתיד לבוא. בעוד שאומות העולם יגיעו להשגות חלקיות המקבילות למי אפסיים, ברכיים ומתניים, האומה שקיבלה את התורה תזכה להשגה הגבוהה ביותר המרומזת במושג מֵי שָׂחוּ – נחל נובע של מקור חכמה ושפע רב של דעת ה', שבו המים עמוקים מרוב עוצמת ההשגה האלוהית [מלבי"ם].
גישה נוספת מרחיבה את הסמל ומקבילה את התפשטות המים להבנת מבנה העולמות. על פי פירוש זה, המים מתחילים כזרם דק בעולמות הרוחניים העליונים, שבהם השגת האדם מצומצמת. ככל שהמים יורדים אל העולם הגשמי שלנו, הם גואים והופכים לנַחַל אֲשֶׁר לֹא־יֵעָבֵר, משום שדווקא בעולם החומרי קיימת כמות עצומה ורחבה של ידע טבעי, מדעי ותכוני שאותו בני האדם חוקרים ומשיגים [מלבי"ם].
מזווית שונה המחברת את הנחל למבנה המקדש עצמו, יש מי שמפרש כי המדרגה הרביעית והבלתי עבירה של הנחל עומדת כנגד קודש הקודשים. כשם שהמים העמוקים אינם מאפשרים מעבר של רגל אדם רגילה, כך קודש הקודשים נותר סגור ומסוגר בפני כל אדם, ורק הכהן הגדול ביום הכיפורים רשאי להיכנס אליו [אברבנאל].