התוויית הגבול הדרומי של ארץ ישראל טומנת בחובה שילוב בין ציוני דרך היסטוריים לבין חזון של התרחבות טריטוריאלית עתידית. הכתוב פותח במילים וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה, תוך שימוש בכפל מילים נרדפות שמשמעותן דרום, כדי להדגיש את כיוון הגבול [מצודת ציון].
נקודת המוצא של הגבול היא מִתָּמָר, זיהוי שעורר מחלוקת בין המפרשים. גישה אחת מזהה את המקום עם העיר יריחו, המוכרת במקרא כ"עיר התמרים" [רש"י, רד"ק]. מנגד, יש החולקים על זיהוי זה בטענה שיריחו מרוחקת מדי מן הגבול הדרומי, ולכן מפרשים כי הכוונה היא לחצצון תמר, היא עין גדי, הממוקמת בנחלת יהודה הדרומית [מצודת דוד]. פרשנות נוספת מרחיבה את המבט אל העתיד ומסבירה כי חצצון תמר נמצאת עמוק במדבר הנגב, לפני הר שעיר. לפי תפיסה זו, הגבול העתידי יתרחב משמעותית ויכלול גם את ארצות אדום, עמון ומואב שהובטחו לאברהם אבינו, הממוקמות כולן בדרום [מלבי"ם].
משם ממשיך הגבול עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ. אזור זה מזוהה עם מדבר צין [רש"י, מצודת דוד], והוא קדש ברנע ההיסטורית, המקום שבו רבו בני ישראל עם משה ואהרן על חוסר המים במהלך נדודיהם במדבר [ביאור שטיינזלץ]. גם כאן, יש המדגישים כי נקודה זו תסמן את הגבול הדרומי המורחב, מעבר לארצות השכנות [מלבי"ם].
התחנה הבאה היא נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל. הפרשנים מסכימים כי המילה נַחֲלָה משמעותה "אל הנחל", כאשר האות ה"א בסופה משמשת כתוספת כיוון. הכוונה היא לנחל מצרים, אשר מימיו נשפכים אל הים הגדול בפינה הדרומית מערבית של הארץ [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שקיימת מסורת תרגום לארמית המפרשת את המילה כ"נחלה" במובן של ירושה ואחוזה, הפרשנים דוחים קריאה זו ורואים בה שיבוש של קוראים טועים, שכן משמעות המילה בהקשר זה היא ערוץ מים [רש"י, רד"ק].
הכתוב חותם במילים וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה, כסיכום המכריז כי זהו אכן גבול הדרום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], תוך ציון ההתרחבות העתידית של הארץ כולה אל עבר המרחבים הדרומיים [מלבי"ם].