חזון נבואי זה מציג תמונה של שפע וברכה עתידיים, הפורצים מתוך המקום המקודש ביותר ומתפשטים אל העולם. הנביא מוחזר אל החצר הפנימית של המקדש, ורואה לנגד עיניו מקור מים פלאי הבוקע וזורם החוצה.
הפרשנים מבארים תחילה את תיאור המבנה והכיוונים המופיעים בפסוק: הבית מתייחס להיכל ולקודש הקודשים [מצודת דוד, רד"ק]. המים נובעים מתחת מפתן הבית, שהוא סף הכניסה או האיסקופה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המים זורמים קדימה, כלומר לכיוון מזרח, משום שפני הבית קדים – חזית הבית והפתח הראשי פונים מזרחה. משם המים יורדים מכתף הבית הימנית, כלומר מהצד הימני והדרומי של השער, וממשיכים לזרום מנגב למזבח, בחלקו הדרומי של מזבח העולה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר נס פיזי שיתרחש לעתיד לבוא [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. ירושלים, שסבלה בעבר ממחסור במים ונשענה על מי בורות שאובים, תזכה למעיין מים חיים שינבע מתוך המקדש ויעיד על שינוי טבע הארץ לטובה, ועל כך שברכת ה' יוצאת מציון [אברבנאל]. מסלול המים מתחיל בקודש הקודשים בטפטוף דק מאוד, הדומה לקרני חגבים. ככל שהמים מתקדמים אל פתח ההיכל, האולם והעזרה, קילוח המים הולך ומתגבר בהדרגה לעובי של חוט שתי, לאחר מכן חוט ערב, ועד לגודל של פיה של פך קטן. משם הם ממשיכים לזרום באלכסון אל מחוץ לעזרה ולעיר, והופכים לנחל גדול ורחב [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
לצד ההבנה הפשטנית, ישנה גישה הרואה בתיאור המים משל עמוק לשפע הרוחני, לדבקות בה' ולהפצת האמונה. המים מסמלים את הקדושה שתצא מבית ה' אל עם ישראל, ולאחר מכן אל אומות העולם כולן. מסלולם של המים אינו מקרי: הם עוברים סמוך למזבח כדי ללמד שהברכה והשפע יורדים לעולם בזכות עבודת הקורבנות. כמו כן, המים יוצאים דווקא מן הצד הדרומי ולא מן הצד הצפוני, שכן הצפון מסמל את מקור הרעה והחורבן, בעוד שהדרום מייצג את ההטבה [אברבנאל]. התרחבות המים והעמקתן ככל שהם מתרחקים מן המקור, מסמלות את מדרגות הקדושה השונות במקדש, ואת התפשטות השפע מן המקום הנסתר והפנימי ביותר אל העולם החיצון כולו.