המלאך המדריך מציג בפני הנביא את החצרות המיועדות להכנת בשר הקרבנות במתחם המקדש. בביאור המילים וַיֹּאמֶר אֵלָי, מציין [מצודת דוד] כי הדובר הוא אותו מלאך. המילה בֵּית בצירוף בֵּית הַמְבַשְּׁלִים משמשת כאן על דרך הכלל כשם קיבוצי שמשמעותו "בתי", כלומר מקומות הבישול [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה הַמְבַשְּׁלִים (הנכתבת במ"ם רפה וללא דגש [מנחת שי]), מציע [רד"ק] שלוש משמעויות אפשריות: האנשים המבשלים (הטבחים), המקומות עצמם שבהם מבשלים, או הקדרות שבהן מתבצע הבישול.
הכתוב מציין כי אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת, והכוונה היא לכהנים העובדים במקדש [מצודת דוד, רד"ק]. מקומות אלו מוקמו בחצר החיצונה, המזוהה עם 'עזרת נשים', שבה היו לשכות בארבע הפינות שנועדו לבישול [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי זֶבַח הָעָם מתייחס לקרבנות מסוג "קדשים קלים", ובפרט לזבחי שלמים ותודה שהובאו בהמוניהם. הם נקראים כך משום שלעם, כלומר לבעלי הקרבן המביאים אותו, יש חלק מרכזי באכילת הבשר [מצודת דוד, רד"ק]. באותן לשכות היו הכהנים מבשלים את החלקים המגיעים להם מן הקרבן, שהם החזה והשוק [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
מבחינה הלכתית, בשונה מקרבנות קודשי קודשים (כמו חטאת ואשם) שנפסלים מיד אם הם מוצאים מחוץ לעזרת ישראל, בשר השלמים והתודה כשר לאכילה בכל רחבי ירושלים עד לחומות העיר [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. על אף שהיה ניתן לאכול את הבשר בכל מקום בעיר, הכהנים והישראלים נהגו לבשל ולצלות אותו בחצר החיצונה של המקדש, והישראלים אף יכלו לבחור לאכול שם את חלקם אם חפצו בכך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].