חזון המקדש העתידי מציג תכנון אדריכלי מוקפד שנועד לשמור על גבולות הקדושה. הנביא נחשף למתחם ייעודי וסגור המשמש כמטבח עבור הכהנים, שבו הם מכינים את קדשי הקדשים.
המקום מיועד להכנת בשר הָאָשָׁם וְאֶת הַחַטָּאת, קורבנות הנאכלים על ידי הכהנים, וכן למקום שבו יֹאפוּ, מלשון אפייה [מצודת ציון], אֶת הַמִּנְחָה שגם היא נחשבת לקודש קודשים [רד"ק].
מטרת המיקום המיוחד היא לְבִלְתִּי הוֹצִיא את הקורבנות ממקומם. הפרשנים מסבירים כי קדשי קודשים נפסלים מיד אם הם יוצאים מחוץ למקומם המוגדר [רש"י, רד"ק]. המיקום הנפרד והדחוק נועד לשמש תזכורת פיזית לכהנים, כדי שלא ישכחו ויוציאו בטעות את הבשר אל החצר החיצונה המיועדת לישראל, סכנה שהייתה קיימת לו היו מבשלים בעזרה הפתוחה [מצודת דוד]. הקפדה זו בולטת במיוחד לאור העובדה שקורבנות קלים יותר, כמו השלמים, אכן מבושלים בחצר החיצונה שאינה מקודשת באותה רמה [מלבי"ם].
המניע המרכזי לאיסור ההוצאה החוצה הוא כדי שלא לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם. קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת מונח זה בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה, הנשענת על התרגום הארמי, מפרשת זאת כהתערבבות עם העם [רש"י, רד"ק]. לפי קו מחשבה זה, הוצאת קדשי הקדשים לחצר החיצונה עלולה ליצור מראית עין מוטעית לפיה גם לישראל מותר לאכול מהקורבנות הללו יחד עם הכהנים [מצודת דוד, רד"ק].
הגישה השנייה רואה בכך עניין של מגע והעברת קדושה. הוצאת הקודש אל אזור החול משולה למצב שבו הקדושה פוקעת ופורצת ממחיצתה אל עבר ההמון [מלבי"ם]. לכן, יש למנוע מצב שבו העם יבוא במגע פיזי עם הקודשים ויתקדש בעצמו, או לחלופין, שהכנסת הקודשים לחצר תאלץ את העם להתרחק מן המקום [ביאור שטיינזלץ].