נבואתו של יחזקאל על קרבנות המקדש העתידי מציגה אתגר פרשני בולט, שכן הפירוט בפסוק נראה כסותר את דיני התורה. בעוד שהתורה קובעת כי בראש חודש יש להקריב שני פרים ושבעה כבשים, הפסוק שלנו מצווה על הקרבת פַּר אחד ושֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים בלבד. סתירות אלו ואחרות בספר יחזקאל היו כה חריפות, עד שחז"ל ביקשו לגנוז את הספר מחשש שהוא סותר את דברי התורה. לבסוף חנניה בן חזקיה דרש את הפסוקים ויישבם, אף שחלק מדרשותיו אבדו במהלך הדורות וממתינות לגילוי עתידי על ידי אליהו הנביא [מנחת שי].
הפרשנים מציעים שתי דרכים מרכזיות ליישוב הפער בין הפסוק שלנו לבין ציוויי התורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה כי יחזקאל אינו מבטל את דין התורה, אלא מלמד הלכה למקרה של חוסר ברירה. כלומר, אם לא נמצאו שני פרים כנדרש, ניתן להביא פר אחד, ואם לא נמצאו שבעה כבשים, ניתן להביא שישה. ציון המספר שישה בא ללמד שיש להשתדל ולהביא כמות קרובה ככל האפשר למספר המקורי שאותו ציוותה התורה [רד"ק]. מנגד, [אברבנאל] מציג גישה שונה לחלוטין: לדעתו, יחזקאל כלל לא מדבר על קרבנות מוסף של ראש חודש הרגילים, אלא מתאר מערכת קרבנות מיוחדת ונוספת שתוקרב אך ורק בימי המילואים, בזמן חנוכת הבית השלישי לעתיד לבוא. בנוסף לבהמות אלו, יוקרבו גם מנחות סולת ושמן בהתאם ליכולתו של המקריב [צאינה וראינה].
קושי נוסף בפסוק הוא השימוש במילה ברבים תְּמִימִם (שלמים וללא מום) לתיאור הפַּר שמופיע קודם לכן בלשון יחיד. חלק מהפרשנים מסבירים כי הכוונה היא פשוט ל"תמים" בלשון יחיד, או שהלשון ברבים מתייחסת באופן כללי לכל הפרים שיוקרבו בכל ראשי החודשים [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, מנחת שי]. אולם, פרשנים אחרים מוצאים משמעות הלכתית בלשון הרבים: יש שמסבירים כי המילה רומזת לכך שאם אכן ישנם שני פרים זמינים, חובה להביא את שניהם כפי שכתוב בתורה. פירוש ייחודי נוסף מציע שלשון הרבים באה לחדש שגם הפר וגם אימו צריכים להיות תמימים וללא מום [רד"ק, מנחת שי].
לבסוף, המילה יִהְיוּ החותמת את הפסוק באה ללמד שכל הבהמות המוזכרות מעכבות זו את זו, והן נדרשות יחד לשם שלמות הקרבן [רד"ק].