לאחר העיסוק בחוקי הקרבנות, הנבואה עוברת להסדיר את משפט המקרקעין של הנשיא, ובפרט את דיני העברת הקרקעות למשפחתו [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר נאמר כִּֽי־יִתֵּ֨ן הַנָּשִׂ֤יא מַתָּנָה֙ לְאִ֣ישׁ מִבָּנָ֔יו, הכוונה היא להענקת קרקע לאחד מבניו, הזכרים בלבד [אברבנאל], עוד בימי חייו. מתנה זו הופכת לקניינו המוחלט והנצחי של הבן.
הסיבה לתוקפה הנצחי של המתנה טמונה במילים נַחֲלָת֥וֹ הִ֖יא. מאחר שהבן עתיד לרשת את הקרקע בכל מקרה לאחר מות אביו, הענקתה בחיי האב היא למעשה הקדמת הירושה. לפיכך, המתנה שרירה וקיימת לנצח, והבן יוריש אותה לזרעו אחריו [רד"ק, מצודת דוד]. הכתוב ממשיך ומדגיש כי אֲחֻזָּתָ֥ם – מונח המבטא חזקה ובעלות [מצודת ציון] – מוקנית להם בְּנַחֲלָֽה, כלומר מכוח זכות הירושה [ביאור שטיינזלץ].
משמעותו המעשית של חוק זה נוגעת לדיני שנת היובל. בניגוד לקרקעות רגילות שנמכרו או ניתנו במתנה אשר חוזרות לבעליהן המקוריים בשנת היובל, מתנת הנשיא לבנו אינה חוזרת אל הנשיא או אל שאר האחים ביובל, אלא נשארת אצל הבן וצאצאיו [מלבי"ם].
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת המנגנון המשפטי שמאחורי הלכה זו. גישה אחת מסבירה את ההבדל בין מתנה לבן למתנה לעבד (שכן חוזרת ביובל) בכך שמתנה לעבד נחשבת כמעין עסקת מכר, שכן העבד טרח וריצה את אדונו כדי לקבלה. לעומת זאת, מתנה לבן ניתנת ללא תנאי וללא צורך בריצוי מוקדם, ולכן אינה נחשבת כמכר ואינה פוקעת ביובל [אהבת יהונתן]. מנגד, ישנה גישה הסבורה כי הדינים המתוארים בפסוק אינם משקפים את דיני המתנה הרגילים בישראל, אלא מדובר בהלכות ייחודיות ובלעדיות לנשיא שהועברו במסורת [חומת אנך].
מעבר לפן המשפטי, להלכה זו ישנה משמעות מוסרית ורוחנית לעתיד לבוא. הנשיא, המזוהה עם מלך המשיח, קיבל מאת ה' נחלה מיוחדת כגמול על פועלו בקיבוץ הגלויות וכיבוש הארץ. העובדה שנחלתו עוברת לבניו באופן קבוע, בדיוק כפי שכל אזרח מישראל מוריש את נחלתו, נועדה להבטיח את עצמאותו הכלכלית. מטרת ההלכה היא להבטיח שהנשיא לא ינצל את שררתו כדי לגזול שדות מנחלת העם, וכך כל אדם מישראל יוכל לשמור על רכושו ולשבת בבטחה באחוזתו [אברבנאל, צאינה וראינה].