הקרבת הקורבנות מלווה במנחות של סולת ובשמן, אך קיימת הבחנה ברורה בין כמות המנחה הנדרשת עבור האיל לבין זו הנדרשת עבור הכבשים. בעוד שעבור האיל נקבע שיעור קבוע ומוחלט של איפה שלמה (אֵיפָה לָאַיִל) [רד"ק, מלבי"ם], הרי שעבור הכבשים נאמר שהמנחה היא מַתַּת יָדוֹ.
המילה מַתַּת משמעותה נתינה או מתנה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באשר למשמעות ההוראה להביא מנחה כמתת ידו, מציגים הפרשנים כמה כיווני חשיבה. הגישה המרכזית מפרשת זאת כהנחיה גמישה התלויה ביכולתו הכלכלית של המקריב ובנדבת לבו, כלומר שכל אדם יביא עבור הכבשים כפי השגת ידו והרחבתו [רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, יש המפרשים שאין מדובר בכמות משתנה התלויה בנדבת הלב, אלא בשיעור קבוע ומדויק של שישית האיפה לכל כבש. לפי גישה זו, הביטוי מתייחס לשיעור התרומה הקבוע שניתן מידי העם לידיו של הנשיא, ולכן שיעור זה נקרא על שם הנתינה לידו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ברובד ההלכתי, אופן ניסוח זה בא ללמד עיקרון יסודי בהלכות קורבנות, ולפיו המנחות השונות אינן מעכבות זו את זו. כלומר, חיסרון במנחה אחת אינו פוסל או מונע את הבאת המנחות האחרות [רש"י].