במועדים וברגלים, כאשר המוני העם עולים לבית המקדש, משתנים סדרי הכניסה והיציאה של מנהיג העם. הכתוב קובע כי וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם, כלומר שעליו להשתלב בתנועת הקהל הרחב. בניגוד לימי חול, שבתות וראשי חודשים שבהם הנשיא מגיע לבדו ונכנס ויוצא דרך השער המזרחי, בחגים עליו לנהוג ככל אדם: להיכנס דרך שער הצפון או הדרום, ולצאת מן השער הנגדי לו, כך שהוא חוצה את העזרה בקו ישר [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. הוא אינו יכול להשתמש בשער המזרחי כמנהגו, משום שאין מולו שער מערבי המאפשר יציאה ישרה [רש"י].
הפרשנים מציעים כמה טעמים להשתלבות זו של הנשיא בהמון. הליכתו יחד עם העם מבטאת את הכלל של "ברוב עם הדרת מלך", שכן כבודו והדרו של המנהיג באים לידי ביטוי דווקא כשהוא מוקף בעמו העולה לרגל [רד"ק, מצודת דוד]. בנוסף, הוויתור על מסלולו הייחודי וההליכה בדרכו של הציבור נעשים מתוך כבוד לעם [מלבי"ם]. התנהלות זו יוצרת תנועה המונית ואחידה של כלל ישראל, יחד עם מנהיגם, מצדה האחד של העזרה אל צדה השני [ביאור שטיינזלץ].
בפסוק קיים מעבר דקדוקי מעניין בין לשון יחיד ללשון רבים: בְּבוֹאָם יָבוֹא (יחיד), לעומת וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ (רבים). שינוי זה נובע מסדרי הכבוד של הנשיא. בכניסה למקדש הנשיא נכנס ראשון, ולכן פעולת הכניסה ממוקדת בו וכתובה בלשון יחיד. לעומת זאת, ביציאה הוא אינו יוצא ראשון אלא מצטרף אל הכלל, ולכן הפעולה מתוארת בלשון רבים [מלבי"ם], המדגישה כי הנשיא והעם יוצאים יחד כאחד [רד"ק]. אף על פי שישנה גרסת כתב יד נדירה הגורסת גם את היציאה בלשון יחיד, המסורת המקובלת וכלל המפרשים מסכימים על קריאת המילה בלשון רבים [מנחת שי].