תארו לעצמכם מלך חשוב שמגיע לאירוע ענק. בדרך כלל יש לו שער כניסה מיוחד משלו, נכון? בחגים, כשכל העם היה עולה לבית המקדש, קרה משהו מיוחד עם המנהיג של העם. ביום רגיל או בשבת, המנהיג באמת היה נכנס לבדו דרך שער מיוחד. אבל בחגים, כשהיו המוני אנשים, הכללים השתנו.
הכתוב אומר וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם, כלומר המנהיג צריך ללכת ממש בתוך הקהל. הוא מוותר על הדרך המיוחדת שלו והולך בדיוק כמו כולם, נכנס משער אחד ויוצא מהשער שממולו בקו ישר. למה הוא עושה את זה? כי הכבוד האמיתי של מנהיג הוא דווקא כשהוא מוקף בעם שלו והולך יחד איתם מתוך כבוד אליהם.
יש כאן עוד משהו מעניין. כשמדברים על הכניסה למקדש, כתוב בְּבוֹאָם יָבוֹא בלשון יחיד, כי בכניסה המנהיג נכנס ראשון לפני כולם. אבל כשמדברים על היציאה, כתוב וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ בלשון רבים. הסיבה לכך היא שכאשר מסיימים ויוצאים, המנהיג כבר לא הולך לבדו, אלא מצטרף אל הקהל וכולם יוצאים החוצה יחד כאחד.