לאחר השלמת תיאור תבנית המקדש מן החוץ פנימה, תיאור שכינת הכבוד ומבנה המזבח, משנה הנביא את כיוון סיורו החזוני ומתחיל לסקור את חצרות המקדש מן הפנים החוצה. כעת הוא מובל אל אזורי התפקוד המעשיים והלוגיסטיים של המקדש, המיועדים לעבודת הכהנים השוטפת [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הנביא מתאר כי המלאך המלווה אותו הוביל אותו בַמָּבוֹא, כלומר בדרך כניסה ומעבר [מצודת ציון], מתוך עזרת ישראל הסמוכה לשער הצפוני [מלבי"ם]. המעבר היה אֲשֶׁר עַל־כֶּתֶף הַשַּׁעַר. המילה כֶּתֶף משמעותה צד, עבר, או השטח הנמצא מאחורי השער [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל]. דרך זו הובילה מן השער לכיוון מערב, אל תוך חלל צר שבין המבנים השונים [רש"י, מלבי"ם].
יעדו של המעבר היה אֶל־הַלִּשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ. מבחינה לשונית, הוספת ה"א הידיעה לשתי המילים באה להדגיש שאלו הן לשכות הקודש המיוחדות [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. לשכות אלו היו מובדלות ממבנים וחללים אחרים במקדש [מצודת דוד], והן התקדשו בקדושת העזרה כדי לשמש אֶל־הַכֹּהֲנִים כמקום ייעודי לאכילת בשר הקורבנות [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. לשכות אלו מתוארות כהַפֹּנוֹת צָפוֹנָה, שכן פתחיהן היו מכוונים אל עבר החצר החיצונית שבצד צפון [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל].
בסופו של הסיור באזור זה, מתגלה לעיני הנביא מתחם ייחודי: וְהִנֵּה־שָׁם מָקוֹם. זהו אזור מובדל ומוגדר [מצודת דוד], הממוקם בַּיַּרְכָתַיִם יָמָּה. המילה בַּיַּרְכָתַיִם (אשר נקראת כך על פי המסורה, למרות שהיא נכתבת "בירכתם" [מנחת שי]) מציינת את הקצה והסוף [מצודת ציון], והמילה יָמָּה מציינת את כיוון מערב. כלומר, המקום נמצא בקצה המערבי של הלשכות [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. רוב המפרשים מסכימים כי מקום מיוחד זה בקצה החצר נועד לשמש כמטבח ייעודי שבו יבשלו הכהנים את קורבנות החטאת והאשם ויאפו את המנחות, מתוך מטרה להסתיר את קודשי הקודשים מעיני העם הנמצא בחצר החיצונה [אברבנאל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].