העברת נכסים מידי מנהיג האומה לידי עבדיו כפופה להגבלות ברורות, שמטרתן לשמור על נחלת המשפחה ולמנוע את זליגתה לאנשים זרים. כאשר הנשיא מעניק חלק מאחוזתו כמתנה לאחד ממשרתיו, המתנה אינה ניתנת לצמיתות.
האחוזה תישאר בידי העבד, וְהָיְתָה לּוֹ, רק באופן זמני עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר. שנת הדרור היא שנת היובל, הנקראת כך משום שהיא מסמלת חירות ושחרור. בהגיע שנת היובל, הקרקע תעזוב את ידי העבד וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא. הפרשנים מסכימים כי המילה וְשָׁבַת משמעותה "וְשָׁבָה" (תחזור), כאשר האות תי"ו מחליפה את האות הֵ"א, תופעה דקדוקית המוכרת במקרא.
הטעם להגבלה זו מופיע בסוף הפסוק: אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה. נחלת הנשיא ראויה לעבור אך ורק לידי בניו, ולכן היא חייבת לחזור אליהם ולא להישאר בידי העבד [מצודת דוד, רד"ק]. הוספת המילה אַךְ באה להדגיש שהנחלה שייכת לבניו בלבד ואין להעבירה לזרים [רש"י, מלבי"ם], ויש המפרשים כי היא באה גם להזהיר את הנשיא שעליו להסתפק בנחלתו שלו ולא לקחת את נחלת העם [מלבי"ם].
מבחינה הלכתית, דין זה עשוי להציג הלכה ייחודית לנשיא. בעוד שקיימת מחלוקת אם מתנה רגילה בין אנשים חוזרת לבעליה המקוריים בשנת היובל בדומה לעסקת מכר, במקרה של הנשיא הדין חד־משמעי: גם אם העניק את הקרקע כמתנה, היא חייבת לחזור אליו ביובל, כדי להבטיח שהנחלה תישאר תמיד בידי משפחתו [מלבי"ם].