הנחיות הכניסה והיציאה של מנהיג העם אל המקדש מציגות איזון עדין בין כבוד המלכות, יראת הקודש והחיבור אל הציבור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ההנחיות הללו מתייחסות לימים ספציפיים – שבתות וראשי חודשים – שבהם הציבור הרחב אינו מחויב לעלות לרגל. וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא, כאשר המנהיג מגיע כדי לעמוד סמוך להקרבת קורבנותיו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], עליו להיכנס למקום בצורה פומבית ומכובדת. דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא, כלומר, הוא אינו משתמש בפתחי צד או בלשכות תחתונות, אלא נכנס בהדר דרך האולם המרכזי של השער המזרחי [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
ההנחיה המרכזית היא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא – הנשיא נדרש לחזור ולצאת בדיוק באותה דרך שבה נכנס. הלכה זו מנגידה את הנשיא משאר העם. האדם הרגיל המבקר במקדש היה עושה "קפנדריא" (קיצור דרך או חצייה), כלומר נכנס בשער אחד (כגון הצפוני) ויוצא מהשער הנגדי (הדרומי), כדי לעבור ולראות את כל רחבי העזרה [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. הפרשנים מציעים מספר טעמים להבדל זה: מחד גיסא, הדבר נועד למנוע מהנשיא טרחה מיותרת של הקפת כל העזרה [מלבי"ם], וכן למנוע טרחה מהציבור שהיה נאלץ לפנות לו דרך אם היה חוצה את המקדש מצד לצד [אהבת יהונתן]. מאידך גיסא, היציאה באותה הדרך ובאיטיות משדרת יראת כבוד. היא מלמדת שאין להתייחס למקום הקדוש כאל מעבר או קיצור דרך, ואין למהר לצאת ממנו כאילו השהות בו היא טורח – מוסר השכל שהושלך לדורות גם על איסור ריצה ביציאה מבית הכנסת [צאינה וראינה].
עם זאת, הפרשנים מסכימים כי סדר זה תקף רק כאשר הנשיא מגיע לבדו. במועדים וברגלים, כאשר המוני העם באים למקדש, הנשיא משנה את מנהגו. בימים אלו הוא אינו נכנס בשער המזרחי ואינו יוצא בדרכו שלו, אלא נכנס ויוצא יחד עם שאר העם דרך שערי הצפון והדרום, ועושה מסלול חצייה כמותם. הצטרפותו להמון נועדה לאפשר לו לחוות עמם את יופי המקדש [צאינה וראינה], ומתוך הבנה שכבודו והדרו של המנהיג באים לידי ביטוי דווקא בהיותו חלק בלתי נפרד מהציבור, בבחינת "ברוב עם הדרת מלך" [אברבנאל].