תארו לעצמכם שאתם צריכים לארגן ביקור של מלך או מנהיג חשוב במקום קדוש. מאיפה הוא ייכנס ומאיפה הוא ייצא? בבית המקדש היו כללים מיוחדים מאוד עבור מנהיג העם. בימים כמו שבת או ראש חודש, וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא, כלומר כשהמנהיג מגיע למקדש, הוא צריך להיכנס בצורה הכי מכובדת שאפשר. דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא, הוא לא נכנס מדלת צדדית או נסתרת, אלא צועד פנימה בהדר דרך הכניסה הראשית והמפוארת של השער המזרחי.
אבל הדבר המעניין באמת קורה כשהוא מסיים את הביקור. וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא, המנהיג חייב להסתובב ולצאת בדיוק מאותה הדרך שבה הוא נכנס. זה שונה לגמרי ממה שהיו עושים שאר האנשים. אדם רגיל שהיה מגיע למקדש, היה נכנס משער אחד ויוצא מהשער שבצד השני, כדי שיוכל לעבור ולראות את כל היופי והגודל של המקום. אז למה המנהיג מתנהג אחרת? יש לכך שתי סיבות חכמות. הראשונה היא כדי להראות יראת כבוד למקום הקדוש. כשיוצאים לאט מאותו פתח, מראים שלא ממהרים לסיים ולא משתמשים במקדש סתם כקיצור דרך נוח. הסיבה השנייה היא כדי לא להפריע לציבור. אם המנהיג היה חוצה את כל המקדש מצד לצד, כל האנשים היו צריכים לזוז ולפנות לו את הדרך.
אבל יש זמנים שבהם הכלל הזה משתנה. בחגים הגדולים, כשכל המוני העם מגיעים יחד לירושלים ולמקדש, המנהיג מוותר על הכניסה הפרטית שלו. בימים האלה הוא נכנס ויוצא בדיוק כמו כולם והולך יחד איתם באותו מסלול. למה? כי הכבוד הכי גדול של מנהיג אמיתי הוא לא להיות מופרד ורחוק, אלא להיות חלק בלתי נפרד מהעם שלו ולשמוח יחד איתם.