הנביא מתאר את המשך סיורו במתחם המקדש, כאשר הוא מובל אל החצר החיצונה, המזוהה על ידי הפרשנים כעזרת נשים [רד"ק, אברבנאל]. היציאה אל חצר זו נעשתה דרך נתיב של אמה פרוצה [מצודת דוד].
במהלך הסיור, הנביא עובר בין פינות החצר. המילים מִקְצוֹעֵי וכן מִקְצֹעַ מפורשות בפי הכל כזויות ופינות [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. כאשר הוא מתבונן בארבע הזוויות הללו, הוא מגלה מבנה ארכיטקטוני ייחודי. הכתוב מציין וְהִנֵּה חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר, כלומר בכל אחת מארבע הפינות של החצר הגדולה נבנתה חצר קטנה ומיוחדת ששימשה כלשכה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ].
על פי המסורת המופיעה במסכת מידות, חצרות פנימיות אלו לא היו מקורות, וכפי שהיו קיימות בעבר, כך הן עתידות להיות גם במקדש העתידי [רד"ק, אברבנאל]. הפרשנים מפרטים את ייעודה של כל חצר קטנה בהתאם למיקומה בארבע הזוויות:
בזווית הדרומית מזרחית עמדה לשכת הנזירים, בה היו הנזירים מבשלים את קורבנות השלמים שלהם, מגלחים את שערם ומשליכים אותו לאש שתחת הדוד.
בזווית המזרחית צפונית מוקמה לשכת דיר העצים, שם היו כהנים בעלי מומים בודקים את העצים כדי להוציא מהם תולעים, שכן עץ נגוע בתולעת פסול לשימוש על גבי המזבח.
בזווית הצפונית מערבית הייתה לשכת המצורעים.
לגבי הזווית המערבית דרומית, קיימת מסורת של רבי אליעזר בן יעקב לפיה נשכח ייעודה המקורי, אך אבא שאול מציין כי היא נקראה לשכת בית שמניא, ובה היו מאחסנים את היין והשמן של המקדש [רד"ק, אברבנאל].