בחזון המקדש העתידי, המוני העם מתאספים בימים המקודשים סביב שערי המקדש כדי להיראות לפני ה'. המילים וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא מבארות את הסיבה לכך ששער המקדש נשאר פתוח. השער עומד פתוח לרווחה במשך כל היום עבור הקהל הרחב שמגיע למקום, והם משתחווים מול ההיכל דרך פתח השער, כאשר רק לעת ערב סוגרים אותו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התאספות זו מתרחשת בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים, שכן אלו הם הימים שבהם העם רגיל לבוא אל המקדש [מצודת דוד]. ישנה כאן התייחסות למציאות עתידית ייחודית: בעוד שעל פי דין תורה החובה לעלות למקדש ולהיראות בעזרה חלה רק בשלושת הרגלים כדי לא להטריח את העם יתר על המידה, לעתיד לבוא יעלו ההמונים להשתחוות לפני ה' גם בימי שבת וראש חודש, בדומה לעלייה ברגל [אהבת יהונתן].
מתוך תיאור ההשתחוויה של העם לפני ה' במקדש, נלמד עיקרון רוחני מעשי ולפיו ישנה מצווה גדולה להשתחוות בעת הכניסה לבית הכנסת, משום שכל בית כנסת נמשל לבית המקדש [צאינה וראינה].