תכנון אדריכלי מדויק אפיין את אזורי הבישול בחצרות המקדש, אשר נועדו להכנת בשר הקורבנות.
המילה וְטוּר מתייחסת לשורה של אבנים [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשורת אבנים רחבות, מעין כותל נמוך, שבלטה מתוך החומה המרכזית והייתה סמוכה לקרקע. מבנה זה הקיף את החלל סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם, כלומר מסביב לכל ארבע החצרות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שורת האבנים לא הייתה אטומה, אלא היו בה נקבים מיוחדים שנועדו להעמדה של קדרות הבישול [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
המילה וּמְבַשְּׁלוֹת אינה פועל אלא שם עצם, המתאר מתקנים ומקומות ייעודיים לבישול [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כיצד פעל מנגנון הבישול: מִתַּחַת הַטִּירוֹת, כלומר תחת אותן גדרות אבנים נמוכות שהקיפו את הכירות [ביאור שטיינזלץ], היה חלל ריק שהגיע עד לקרקע. בחלל התחתון הזה היו מסיקים ומבעירים את האש, בעוד שהקדרות הונחו בבטחה בחלק העליון, בתוך הנקבים שבשורת האבנים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. כך נוצרה מערכת יעילה ומוסדרת של כירות בישול ואפייה.