מנהיג העם מגיע אל המקדש בימים המיוחדים כדי להקריב את קורבנותיו ולהשתחוות לפני ה', תוך שמירה על איזון מדויק בין מעמדו הרם לבין גבולות המרחב המקודש.
כאשר נאמר וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ, הכוונה היא שהנשיא נכנס מן החצר החיצונה דרך האולם של השער המזרחי הפנימי [רש"י, מלבי"ם]. מפאת כבודו של הנשיא, פותחים עבורו את השער עוד בטרם יגיע אל חלל האולם [מצודת דוד].
לאחר מכן הוא ניגש פנימה וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר, כלומר נעמד אצל המזוזה [מלבי"ם לביאור המילות]. הפרשנים מסבירים כי הנשיא אינו נכנס לתוך העזרה עצמה, אלא עומד בחלל השער כשפניו אל המזבח [ביאור שטיינזלץ]. יש המזהים את מקום עמידתו המדויק בפתח קטן המכונה פשפש [רש"י], ולדעת חלקם מדובר ספציפית בפשפש הדרומי של השער [מצודת דוד].
בעודו עומד שם, וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו לנגד עיניו. נוכחותו במקום הכרחית, שכן אין זה ראוי שקורבנו של אדם יוקרב מבלי שהוא נוכח ועומד על גביו [רש"י]. באשר למהות הקורבנות, יש הסבורים כי מדובר בקורבנות החג, קרי עולת ראייה ושלמי חגיגה [רש"י], בעוד אחרים מפרשים שאלו קורבנות ימי המילואים או קורבנות נדבה של ראש חודש [מצודת דוד, מלבי"ם].
בסיום ההקרבה נאמר וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר, כאשר המילה מִפְתַּן משמעה אסקופה, סף הפתח [מצודת ציון]. הנשיא משתחווה כנגד הקודש [ביאור שטיינזלץ], מול פתח ההיכל [רד"ק], ולאחר מכן יוצא.
אף על פי שהנשיא סיים את תפקידו ועזב, וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב. הפרשנים מסכימים כי השער נותר פתוח לרווחה עבור העם כולו. מכיוון שהמון העם אינו מגיע בבת אחת, אלא איש איש או בחבורות לאורך ימי השבת והחודש כדי להיראות לפני ה', השער המזרחי, המכוון בדיוק מול פתח ההיכל, נשאר פתוח עד הערב כדי לאפשר לכל הבאים להשתחוות בפתחו [רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה].