הנחיות מיוחדות ניתנות לנשיא המבקש להקריב קרבן נדבה במהלך ימי החול הרגילים. הדינים הללו משקפים את הכבוד המיוחד השמור למנהיג, ובד בבד מחדדים את ההבדל המעשי בין ימי מנוחה לימי עבודה במקדש.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה מתייחסות באופן בלעדי לששת ימי המעשה, שכן סדרי הקרבנות של שבת וראש חודש כבר פורטו קודם לכן. בימי חול, השער המזרחי של החצר הפנימית סגור בדרך כלל. עם זאת, כאשר הנשיא מביא קרבן, וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים, כלומר השוערים פותחים עבורו את השער המזרחי במיוחד, כדי לחלוק לו כבוד [רד"ק, מלבי"ם].
אופן הקרבת הקרבן, וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, זהה לחלוטין לסדר הנהוג בימי קודש, והוא הדין גם לראש חודש אף שלא הוזכר במפורש כדי לקצר [מצודת דוד]. הנשיא אינו נכנס לתוך ההיכל עצמו, אלא עומד בחלל השער מול המזבח. הכהנים הם אלו המבצעים בפועל את עבודת הקרבנות עבורו בעודו עומד שם, ולאחר מכן הוא משתחווה [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. פתיחת השער נועדה להעניק לקרבן החול של הנשיא את אותו הפאר וההדר של קרבן המוקרב בשבת [רד"ק, אברבנאל].
ההבדל המרכזי בין ימי החול לימי הקודש טמון בסיום התהליך, במילים וְיָצָא וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ. בשבתות ובראשי חודשים השער נשאר פתוח עד הערב, משום שהעם פנוי ממלאכה ורבים באים להשתחוות לה'. לעומת זאת, בששת ימי המעשה הציבור טרוד בעבודתו ואינו מגיע להשתחוות. לפיכך, מיד לאחר שהנשיא מסיים את ענייניו ויוצא, השוער סוגר את השער אחריו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].