יחזקאל, פרק ז׳, פסוק י״א

מעשי העוול של העם הופכים לעונשם, כאשר הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע שבאמצעותו יוכו, ויש המזהים מטה אכזרי זה עם נבוכדנצר מלך בבל. הפורענות תביא לכיליון מוחלט, כך שלא יישאר שריד מהחוטאים, לֹא־מֵהֶם, וְלֹא מֵהֲמוֹנָם הכולל את רכושם והמון העם, וְלֹא מֶהֱמֵהֶם, כלומר מהמולתם וצאצאיהם. גישה אחרת רואה בשלילות אלו הדגשה לכך שהחורבן אינו נובע מכוחו, מהמונו או משאונו של האויב, אלא הכל מכוון מאת ה'. לנוכח עוצמת האסון וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם, כלומר לא יישאר מי שייליל ויבכה על המתים, או לחלופין, הדבר מצביע על כך שגם בשעת הצרה אין בעם מי שנוהה ומשתוקק לשוב בתשובה.