זמן הפורענות אינו עוד איום רחוק, אלא מציאות קרובה ומוחשית המבשילה במהירות. תהליך החורבן מתואר באמצעות דימויים של צמיחה ופריחה, הממחישים כיצד העונש הולך ומתגלה לעין כול.
המילים הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה מכריזות כי יום הרעה והפורענות כבר הגיע וקרב [רש"י, מצודת דוד]. יש המדייקים כי התיאור מצביע על כך שהיום כבר מבוסס ונוכח במלואו [מלבי"ם].
באשר למילים יָצְאָה הַצְּפִרָה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעלות השחר של אותו יום רעה. יש המבארים זאת גם כשעת כושר או כפעולת כיתור של האויב [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה יציאה במשמעות של הסתלקות, כלומר עמוד השחר כבר חלף ועבר, והיום נמצא כבר בעיצומו [מלבי"ם]. מבחינה רעיונית, עלות השחר מסמל בדרך כלל את מידת החסד, אך כאן מודגשת חומרת הדין, שכן דווקא בשעת הבוקר שאמורה להיות מוארת ומלאת חסד, מופיעה הרעה [חומת אנך]. מבחינה דקדוקית, המילה נכתבת כאן בכתיב חסר ללא האות יו"ד, אך שומרת על הדגש באות צד"י בדומה להופעתה הקודמת בספר [מנחת שי].
השלב הבא בתיאור הוא צָץ הַמַּטֶּה. הפועל צץ מתאר את שלב גילוי הפרח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לגבי מהותו של אותו מטה, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית רואה במטה דימוי לאויב הכשדי בראשות נבוכדנאצר, שהוכן מראש כדי להכות בעם. המטה הוציא פרח, והוא קרוב להניב את פריו והוא עצם ההכאה והחורבן [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מפרשת את המטה מלשון הטיית דין, כלומר המעשים הרעים והעוולות שעשו ישראל הם אלו שעתה מציצים ופורחים, ומביאים עליהם את עונשם [רד"ק].
בסיום הפסוק נאמר פָּרַח הַזָּדוֹן. רוב הפרשנים קושרים זאת לאויב, ומסבירים כי נבוכדנאצר הרשע, איש הזדון, נתגלה במלוא רשעותו והוא ממהר לעשות פרי ולהביא כליון ואבדון [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי הזדון מתייחס לעם ישראל עצמו, שאף לנוכח האויב המתקרב, זדונו ממשיך לפרוח והם אינם שבים בתשובה [מלבי"ם].