רגע המשבר מתקרב לשיאו, כאשר אשליות הביטחון מתנפצות אל מול מציאות של חורבן שאין ממנו מוצא. הפסוק מתאר את שברם של האנשים המחפשים נואשות אחר מפלט, אך נתקלים במבוי סתום.
המילה קְפָדָה עומדת במוקד הפסוק, והפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנתה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון כריתה וניתוק, בדומה לביטוי המופיע בספר ישעיהו "קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי". כלומר, החורבן שיבוא יגרום לכריתה מוחלטת של החיים והתקווה [רש"י, רד"ק, מצודות, שטיינזלץ]. מנגד, מוצגת גישה שונה ולפיה המילה מבטאת דווקא קשירה וחיבור של שלשלת. לפי פירוש זה, הצרות לא יבואו בזו אחר זו כדרך הטבע, אלא יהיו קשורות ושלובות יחד כשרשרת של אסונות תכופים, כך שרעה אחת תבוא מיד על גבי חברתה ללא כל הפוגה [מלבי"ם].
מבחינה דקדוקית, הצירוף קְפָדָה־בָא מעורר קושי מסוים, שכן המילה "קפדה" נראית כנקבה ואילו הפועל "בא" הוא בלשון זכר. ההסבר לכך הוא שהאות ה"א במילה אינה מציינת בהכרח לשון נקבה אלא היא אות נוספת, או שהדבר נובע מכללי ההטעמה כאשר המילה סמוכה למילה קצרה [רד"ק].
כתוצאה מאותו אסון כבד, בין אם הוא ניתוק פתאומי ובין אם הוא שרשרת צרות בלתי פוסקת, מתקיים המשך הפסוק: וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן. האנשים יחפשו נואשות אחר שלווה והצלה, אך השלום פשוט איננו [מצודת ציון]. חיפוש זה אינו רק בקשה כללית לשקט, אלא חיפוש טרגי אחר אותו "שלום" מדומה שנביאי השקר הבטיחו להם שוב ושוב בעבר. כעת, ברגע האמת, הם יגלו שההבטחות היו ריקות מתוכן, ולא ימצאו דבר [רד"ק].