רגע של שבר מוחלט עומד בפתח, שבו סדרי העולם הרגילים מאבדים את משמעותם, והרגשות האנושיים הטבעיים סביב רכוש ומסחר מתבטלים נוכח החורבן.
המילים בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם מסמלות את הרגע שבו הכל נגמר; סאת החטאים התמלאה והגיעה עת התשלום והגמול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי ההוראה הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמֹּכֵר אַל יִתְאַבָּל נובעת מביטול ערכו של הרכוש בצל הגלות הקרבה. מנהגו של עולם הוא שהקונה שמח בנכס שרכש ובעושרו, ואילו המוכר עצוב ומתאבל, שכן לרוב הוא נאלץ למכור את שדהו מתוך דוחק ומצוקה כלכלית [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, במציאות של יום הדין, למקח ולממכר אין עוד כל ערך. הקונה אינו צריך לשמוח, משום שהנכס לא יישאר בידו זמן רב והוא עתיד לגלות ממנו. באותה מידה, המוכר אינו צריך להתאבל על אובדן שדהו, שכן גם לולא היה מוכר אותו, השדה לא היה נשאר ברשותו בשל הגלות האנושה [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. באשר למילה וְהַמֹּכֵר עצמה, קיימים חילופי גרסאות במסורת אם היא צריכה להיכתב בכתיב מלא או חסר [מנחת שי].
הסיבה לשוויון הטראגי הזה בין הקונה למוכר מוסברת בסוף הפסוק: כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ. רוגז גדול וחרון אף מאת ה' ירדו על כל המון העם בשל עוונותיהם. זעם זה יביא לכך שכולם יומתו או יוגלו, ואיש לא יישאר בארצו [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].