הפורענות האלוהית אינה מכה שרירותית הניחתת מבחוץ, אלא השתקפות מדויקת ותוצאה ישירה של מעשי העם עצמו. אף על פי שמידותיו של ה' הן רחמים וחנון, הפעם הוא מצהיר כי וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל [אברבנאל]. המילה תָחוֹס מקורה בלשון חמלה וצער [מצודת ציון], אך ישנה הבחנה דקה בין שני הפעלים: ההימנעות מלחוס משמעותה שה' לא ישאיר אותם בחיים מתוך מחשבה שיש בהם תועלת כלשהי, וההימנעות מלחמול משמעותה שהוא לא ירחם עליהם מצד עצמם, שכן איבדו את יופיים וטובם הפנימי [מלבי"ם].
הסיבה לאובדן הרחמים מוסברת בהמשך: כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן. העונש יבוא בהתאמה מוחלטת לחטאים, והוא למעשה תשלום הגמול על הדרכים המושחתות [מצודת דוד, אברבנאל]. הפורענות לא תיתפס כמקרה, אלא כהתגלמות המעשים הרעים עצמם [ביאור שטיינזלץ]. מאחר שדרכי העם הושחתו לחלוטין, אין בהם עוד צד טוב הראוי לחמלה [מלבי"ם].
נוסף על כך, וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ. תשלומי העונש על התועבות יבואו ויכו בתוך העם פנימה [מצודת דוד]. מכיוון שהרוע טבוע בהם כל כך, לא ניתן להפיק מהם שום תועלת שתצדיק לחוס עליהם [מלבי"ם]. גישה שונה מפרשת שהמציאות תשתנה כך שהעם לא יוכל עוד לעבוד עבודה זרה בפרהסיא כפי שעשה בעבר, אלא ייאלץ לשמור את אמונותיו הכוזבות ותועבותיו בסתר, בתוך הלב בלבד [אברבנאל].
בסופו של תהליך כאוב זה, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'. דווקא מתוך חורבן זה, שבו העונש תואם במדויק את החטא, יכירו הכל כי ה' הוא נאמן לקיים את דברו ולשלם גמול צודק [מצודת דוד, אברבנאל].