עונשם של החוטאים מוצג כפורענות מוחלטת ובלתי נמנעת. ביחס למילים הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחטא עצמו, כלומר עיוות הצדק ומעשי החמס שבידי העם, קם והופך להיות המטה שבאמצעותו הם ייענשו ויוכו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי המילה הֶחָמָס מכוונת לאדם ספציפי, נבוכדנצר מלך בבל, איש החמס והאכזריות, שקם לשמש כמטה הנגישה והמכה נגד ישראל [מצודת דוד, חומת אנך].
בהמשך מופיעה שורת שלילות: לֹא־מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם. פרשנים רבים רואים בכך תיאור של כיליון מוחלט. לא יישאר מהחוטאים שריד, לא מהם, לא מצאצאיהם ולא מהמון העם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה מֵהֲמוֹנָם מתפרשת כהמון עם רב [מצודת ציון] או כריבוי הממון והעושר שלהם [רד"ק]. המילה מֶהֱמֵהֶם מוסברת כנגזרת מלשון המיה, כלומר שאון והמולת העם שיידמו [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או ככפילות לשונית הבאה להדגיש את אובדן הבנים ובני הבנים [רד"ק]. לעומת גישת הכיליון, ישנה דעה המפרשת את השלילות הללו כהתייחסות למקור החורבן. לפי גישה זו, מודגש כי ההרס אינו נובע מכוחם הטבעי של האויבים הכשדים, לא מהמון צבאם ולא מהרעש המבהיל שלהם, אלא הכל מכוון מאת יד ה' [מצודת דוד, חומת אנך].
לגבי סיום הפסוק, וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם, קיימות שתי דרכים עיקריות להבנת המילה נֹהַּ. הדרך הראשונה מפרשת את המילה מלשון נהי ויללה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה להיעדר הבכי היא שעוצמת הצרות תהיה כה גדולה עד שהחיים לא יספיקו לבכות על המתים [רד"ק], משום שלא יישאר מי שיתאבל עליהם [ביאור שטיינזלץ], או מכיוון שאין זה ראוי ליילל על חורבן שהוא גזרה ברורה מאת ה' [מצודת דוד]. הדרך השנייה מפרשת את המילה מלשון נהייה, געגוע ותשוקה. לפי פירוש זה, קיימת ביקורת על העם שגם בשעת הפורענות, אין בהם אדם שנוהה, נותן לבו ומשתוקק לשוב בתשובה אל ה' [רש"י, מלבי"ם].