קריסת הערך החומרי אל מול זעם ה' מביאה למצב שבו הרכוש היקר ביותר הופך לחסר תועלת ואף למסוכן. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות ביחס לביטוי כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ: הגישה הראשונה מתייחסת לאוצרות של ממון, שאותם ישליכו מכיוון שלא יוכלו לשאת את הכסף הכבד בצאתם לגלות [מלבי"ם]. הגישה השנייה מפרשת כי מדובר באלילים העשויים כסף וזהב, שיושלכו לרחובות לאחר שיתברר כי אין בהם כל תועלת והם אינם מסוגלים להושיע [רד"ק].
הזהב מתואר כדבר שיהיה לְנִדָּה. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא דבר מאוס, משוקץ ומרוחק, מלשון נדידה והרחקה, ולכן ירחיקו אותו מבתיהם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעבר למיאוס, החזקת הזהב תהפוך לסכנת חיים של ממש, שכן כל מי שיימצא ברשותו זהב ייהרג [מלבי"ם].
ביום המשפט, המכונה עֶבְרַת ה' – יום של זעם וכעס אלוהי [מצודת ציון] – הכסף והזהב יאבדו את כוחם לחלוטין. הם לא יוכלו לשמש ככופר נפש כדי להינצל מידי האויב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וגם לא יועילו נגד הרעב. נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ, שכן אי אפשר לאכול כסף וזהב, ובהיעדר לחם לקנייה, הרכוש חסר ערך [רד"ק, מצודת דוד]. הבחנה דקה קיימת בין שביעת הנפש למילוי המעיים: מילוי המעיים הוא פעולה בסיסית של דחיסת מזון לבטן, גם אם אינו ערב לחיך, ואילו שביעת הנפש היא תחושת סיפוק עמוקה יותר. ביום זה, לא רק שנפשם לא תשבע, אלא שאפילו בטנם לא תתמלא [מלבי"ם].
הסיבה למפלה זו מסוכמת במילים כִּי־מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה. גישה אחת מסבירה כי המכשול והאסון באו עליהם כעונש צודק על חטאיהם [מצודת דוד, רד"ק]. גישה נוספת ומעמיקה יותר מצביעה על כך שהשפע החומרי עצמו הוא זה שהכשיל אותם והוביל אותם לדרך ללא מוצא, שכן מרוב כסף וזהב הם פנו לעבודת אלילים ולחטא [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].