מציאות הגלות הבלתי נמנעת הופכת את החששות הכלכליים והחברתיים הרגילים, כדוגמת קנייה ומכירה של קרקעות, לחסרי כל משמעות.
הפסוק פותח בקביעה כי הַמֹּכֵר אֶל־הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב. בשגרה, אדם שמכר את שדהו עתיד לשוב אליו בשנת היובל [רד"ק]. אולם, בשל חורבן הארץ והגלות, המוכר לעולם לא יחזור לראות את השדה שמכר, ולכן אין לו סיבה להתאבל על אובדן רכושו [רש"י, מצודת דוד]. [מלבי"ם] מציע זווית שונה, לפיה המוכר למעשה מרוויח ממכירת שדהו; בעקבות המכירה הוא הופך לעני מדלת העם, וכך גוברים סיכוייו להינצל ולהישאר בארץ על ידי האויב, בניגוד לעשירים ובעלי הקרקעות שיומתו בחרב.
המילה חַיָּתָם מתפרשת כנפשם [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים לגבי הביטוי וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם, כי גם אם הגולים יישארו בחיים לאורך ימים, הם יחיו את כל חייהם בארץ נוכרייה ולא ישובו עוד לנחלתם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בהמשך, הפסוק מנמק את הסיבה לחורבן: כִּי־חָזוֹן אֶל־כׇּל־הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב. המילה חָזוֹן משמעותה נבואה [מצודת ציון]. קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת חלק זה. גישה אחת מסבירה כי נבואת החורבן והגלות שנגזרה על ההמון היא מוחלטת ולעולם לא תתהפך או תחזור לאחור [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שנייה תופסת משפט זה כתיאור עקשנותו של העם: למרות שהנביאים הזהירו את ההמונים השכם והערב לשוב בתשובה, העם סירב לחזור בו מדרכו הרעה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק נחתם במילים וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי נפשם של בני העם הפכה דבוקה ושקועה עמוק בתוך חטאיהם. בשל קשר הדוק זה לעוון, הם לא הצליחו לאזור אומץ ולחזק את ליבם נגד יצרם הרע כדי לשוב למוטב [רש"י, רד"ק]. כתוצאה מחוסר יכולתם להתחזק רוחנית, הם גם לא יצליחו להתחזק פיזית לקראת המלחמה באויב [מלבי"ם], תימנע מהם הזכות לשוב ולהחזיק בנחלתם [מצודת דוד], ובסופו של דבר, נפש החוטא לא תחזיק מעמד ולא תשרוד את תלאות הגלות [ביאור שטיינזלץ].