החורבן הממשמש ובא אינו נעצר באובדן היבולים והרכוש, אלא חודר אל לב ליבה של הרוחניות ואל מקור הגאווה הלאומית, תוך שהוא מסביר מדוע הקדושה לא הגנה על העם מזעם האויב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וצבי עדיו מתייחסות לבית המקדש, אשר נחשב לפאר, לתכשיט וליופי של עם ישראל. ה' כונן את המקדש כדי שלגאון שמהו, כלומר שיהיה מקור לרוממות וגאווה עבור ישראל על פני שאר האומות, בזכות כבוד ה' ששכן בתוכו. אולם, העם מעל בייעוד זה, ואת צַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם ושִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ. במקום לכבד את המקום, הם טימאו את יופיו של המקדש והעמידו בתוך ההיכל את אליליהם המשוקצים.
מנגד, ישנה גישה שונה [מלבי"ם] המפרשת את וצבי עדיו כהתייחסות לחמדת הזהב והתכשיטים של העם. לפי פירוש זה, החטא היה כפול. ראשית, העם הפך את העושר והזהב למקור הגאווה והתפארת הבלעדי שלו. שנית, הם עָשׂוּ בוֹ, כלומר השתמשו באותו זהב ממש, כדי ליצור את צלמי האלילים שלהם, מתוך אמונה הבלותית שהאלילים חושקים בכסף וזהב בדיוק כמו בני אדם.
כתוצאה מחילול הקודש או מהשחתת העושר, העונש מגיע בבחינת מידה כנגד מידה, והפסוק חותם במילים עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה. ה' הופך את מקור גאוותם לדבר מורחק, דחוי וטמא. המקדש לא יגן עליהם עוד, אלא יימסר לידי האויבים שיבזזו ויחללו אותו, וישראל יורחקו ויגלו ממנו כפי שמתרחקים מדבר טמא. עם זאת, בתוך גזרת ההרחקה הקשה מסתתרת גם נחמה של רחמים בתוך הרוגז [חומת אנך]. הבחירה לדמות את המצב לנִדָּה מזכירה כי כשם שהאישה הנידה ובעלה מצפים לרגע שבו תטהר ותשוב אליו, כך גם ה' וישראל מצפים ליום שבו המקדש יטוהר והקשר השלם ביניהם ישוב לקדמותו.