לקראת בוא האויב, העם מתכונן למערכה, אך ההכנות הפיזיות מתנגשות עם שיתוק מוחלט הנובע מזעם אלוקי. הפסוק מתאר מצב שבו נשמעת קריאת האזעקה, תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ, כאשר המילה "תקוע" מתייחסת לכלי המשמש להזעקת העם, כמו שופר או חצוצרה, ונקרא כך על שם פעולת התקיעה בו.
הפרשנים נחלקים לגבי מטרת האזעקה ומשמעות המילים וְהָכִין הַכֹּל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם הכין את עצמו ואת כל הציוד הנדרש כדי לצאת ולהילחם באויב. לעומת זאת, ישנה גישה שונה [רד"ק] שלפיה תקיעת השופר נועדה להזהיר את האנשים הנמצאים בחוץ, וההכנה מתייחסת לאיסוף כל הרכוש והיבול מהשדה אל תוך העיר המבוצרת לשם הגנה.
למרות כל ההכנות הללו, התוצאה בפועל היא שאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה. איש אינו יוצא אל שדה הקרב, והאנשים מסתתרים בבתיהם או נאספים אל העיר. הפרשנים מסכימים כי הסיבה לחוסר האונים הזה טמונה במילים כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ – חרון אפו וזעמו של ה' מופנה אל כל המון העיר. זעם זה מכה בעם באופן מעשי ומביא עליהם מורך לב, ייאוש ואימה, כך שהם פוחדים לגשת למלחמה. בשל כך, כל ההתכוננות הופכת לחסרת תועלת, שכן הזעם האלוקי גורם לכלי הנשק לשוב ריקם ומבטיח מראש את תבוסתם.