הפסוק מתאר את עונש הגלות והחורבן, שבו נמסרים הארץ ומקומותיה המקודשים לידי זרים, תוך שבירת גאוותם של יושבי הארץ.
על המילים רָעֵי גוֹיִם מסבירים הפרשנים כי ה' יביא את האומות הרעות, האכזריות והשפלות ביותר מבין עובדי העבודה הזרה [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. באופן ספציפי, הכוונה היא לאומה הכשדית [רד"ק, מצודת דוד]. אומות אלו יובאו לאחר שעם ישראל יגלה מארצו, כדי שיירשו את בתיהם ויתיישבו בהם [מלבי"ם].
כתוצאה מכך תתקיים הגזירה וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים. משמעות המילה וְהִשְׁבַּתִּי היא ביטול והפסקה [מצודת ציון], והכוונה היא שה' יבטל את הגאווה, הכבוד וההתרברבות של עזי הפנים שבעם ישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש הממקדים זאת בביטול שכבת ההנהגה של העם, כך שיושבתו המלכים, השרים ומעמד הכהונה [מלבי"ם].
לגבי המילה וְנִחֲלוּ, קיימת מחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש ח.ל.ל, ומשמעותה חילול וביזיון. מבחינה דקדוקית, אף על פי שהמילה חסרה את הדגש שהיה אמור להיות בה, היא משמשת במשמעות של אובדן קדושה [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון נחלה, כלומר המקומות הללו יתנחלו ויעברו לידיים זרות [רש"י].
באשר למילה מְקַדְשֵׁיהֶם, המנוקדת במשקל דקדוקי ייחודי שבו האות דל"ת בשווא נח [רד"ק, מנחת שי], הפרשנים מציגים שלוש גישות שונות לזיהוי אותם מקומות או אנשים שיחוללו:
הגישה הראשונה סבורה כי מדובר בבית המקדש עצמו, על היכלו וקודש הקודשים שבו [מצודת דוד].
הגישה השנייה טוענת כי הכוונה היא לבתי הבמות של העבודה הזרה, ששימשו כמקומות התכנסות וייעוד לעם [רש"י].
הגישה השלישית מציגה פירוש אנושי יותר, ולפיו המילה מתייחסת לכוהנים עצמם. כוהנים אלו נהגו כמנהג עובדי עבודה זרה, התייהרו בקדושתם וטענו שכל מי שנוגע בהם הופך לקדוש. כעת, קדושתם המדומיינת של אותם אישים מקדשים תתחלל ותופסק [מלבי"ם].