זמן הפורענות והאסון אינו עוד איום רחוק, אלא מציאות מוחשית וקרובה המתרגשת על יושבי הארץ. נבואה זו מכריזה על בואו המיידי של יום רצוף בלבול, רעש ואימה, שבו לא תהיה דרך להימלט.
המילה בָּאָה מנוקדת באופן המעיד על לשון עבר, כלומר, הגזירה כבר חלה והיא בבחינת עובדה מוגמרת [רש"י]. באשר למשמעות המילה הַצְּפִירָה, קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית קושרת את המילה למושג שחר או בוקר, על בסיס השפה הארמית. לפי פירוש זה, הכוונה היא שהפציע "שחר יום הרעה" והשעה היעודה הגיעה [מצודות, מלבי"ם, רד"ק, שטיינזלץ], כאשר יש המוסיפים כי אור השחר והתפארת כבר שקעו ונעלמו [רש"י]. גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון סיבוב וכתר, ומסבירה כי מדובר בכיתור של האויב המונחה על ידי ה' [רד"ק, שטיינזלץ], או בגילוי של גזירת מלכות [רד"ק].
בהמשך, הפסוק מבחין בין המושגים זמן ויום: בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם. בעוד ש"עת" מציינת מסגרת זמן כללית, ה"יום" מתייחס למועד המדויק והפרטי של הפורענות [מלבי"ם]. אותו יום מתואר כיום של מְהוּמָה, כלומר רעש, בלבול [מצודת ציון] ושפיכות דמים ממשית [שטיינזלץ]. מבחינה תחבירית, הפסוק נקרא כאילו נכתב "היום יום מהומה" [רד"ק], ופועל הבואה מתייחס גם למהומה עצמה, כלומר המהומה כבר באה [מלבי"ם].
סיומו של הפסוק, וְלֹא־הֵד הָרִים, זוכה למספר פירושים. יש המסבירים כי הֵד הוא לשון צעקה וקריאה, בדומה לקולות ה"הידד" של דורכי הענבים. לפי כיוון זה, קולות השבר והמהומה יהיו מוחשיים ואמיתיים, ולא רק הד עמום ורחוק הנדמה כחוזר מן ההרים [רד"ק, שטיינזלץ]. פירוש נוסף קושר זאת לניסיונות ההימלטות: זוהי צעקת אזהרה לקום ולברוח אל ראשי ההרים, אך בפועל לא תהיה כל אפשרות להינצל ולהסתתר במצודות ההרים [רש"י, רד"ק]. מנגד, גישה שונה לחלוטין גוזרת את המילה הֵד מהמילה "הוד". לפי פירוש זה, ההוד וההדר שהיו נסוכים על ההרים יעלמו, ובמקומם יכוסו ההרים בטינופת דמם של החללים [מצודת דוד, מצודת ציון].