יחזקאל, פרק ז׳, פסוק ז׳

תארו לעצמכם שמישהו מזהיר אתכם שמשהו עומד לקרות, ואתם בטוחים שיש עוד המון זמן ואין שום סיבה לדאוג. פתאום, ברגע אחד, הזמן הזה מגיע! הנביא מספר לעם שהאזהרות ששמעו הן כבר לא איום רחוק, אלא מציאות שמתרחשת ממש עכשיו. המילה בָּאָה נכתבה בלשון עבר, כדי ללמד אותנו שההחלטה כבר התקבלה והיא עובדה מוגמרת. הנביא מכריז שהגיע הבוקר של אותו זמן, ולכן הוא משתמש במילה הַצְּפִירָה, שפירושה שחר או בוקר. כדי להסביר עד כמה הרגע קרוב, הפסוק עושה הבדל בין הָעֵת, שמתארת את התקופה הכללית של האירוע, לבין הַיּוֹם, שהוא המועד המדויק ממש, ושניהם כבר הגיעו. זה יהיה יום של מְהוּמָה, כלומר יום של רעש גדול ובלבול. הקולות שיישמעו ביום הזה יהיו אמיתיים וקרובים, וְלֹא־הֵד הָרִים, כלומר לא רק הד עמום שחוזר מן ההרים ונדמה ששומעים אותו מרחוק, אלא מציאות ברורה שאי אפשר להתעלם ממנה.