מציאות של מצור מוחלט ואבדון בלתי נמנע סוגרת על תושבי העיר, כאשר אין כל דרך מילוט או מקום בטוח למצוא בו מחסה. הסכנה מקיפה את העם משני עברי החומה, ומוות אורב להם בכל בחירה שיעשו.
הפרשנים מסכימים כי הַחֶרֶב בַּחוּץ מתייחסת לכוחות האויב הצרים על העיר ונמצאים בסביבותיה, מחוץ לחומות. לעומת זאת, מִבָּיִת משמעותו מבפנים, בתוך העיר עצמה, שם מתפשטים הַדֶּבֶר וְהָרָעָב [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מתוך חלוקה זו, נגזר גורלם של האנשים בהתאם למיקומם: אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, כלומר מי שיימצא בשטח הפתוח מחוץ לעיר או יצא להילחם באויבים, ימות בחרב. מנגד, מי שיבחר להישאר בתוך העיר, רעב ומחלות ישחיתו ויכלו אותו, כפי שמשתמע מהמילה יֹאכְלֶנּוּ שפירושה כאן הוא השחתה וכיליון [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל].
מציאות עגומה זו מעלה תמיהה על התנהגות העם. מאחר שהמוות כה ודאי גם בתוך הבתים, אין לתושבים כל רווח בהימנעות מיציאה למלחמה. שהרי עדיף היה להם לצאת אל השדה ולמות מות גיבורים בחרב, מאשר לגווע לאיטם ברעב ובמגפה בתוך העיר [מלבי"ם].