נקודת השיא הטרגית של חורבן ירושלים מתרחשת כאשר ה' מסלק את שכינתו מן המקדש, ובכך מאפשר לאויב לפרוץ אל המקומות המקודשים ביותר. התיאור בפסוק מהווה את השלב הסופי בתהליך החורבן, לאחר שלבי המצור, הבקעת העיר וביזת הרכוש [מלבי"ם].
תחילה מצהיר ה' וַהֲסִבּוֹתִ֤י פָנַי֙ מֵהֶ֔ם, ביטוי המורה על הפניית עורף והסתרת פנים [רד"ק, מצודת ציון]. משמעותה של הסתרת הפנים היא סילוק השכינה מן המקדש, צעד שמותיר את המקום ללא הגנה אלוהית [מצודת דוד].
בעקבות הסתלקות השכינה, האויבים וְחִלְּל֖וּ אֶת־צְפוּנִ֑י. המילה צְפוּנִ֑י נגזרת מלשון הסתר [מצודת ציון], והיא מתארת את המקום שבו הייתה שכינתו של ה' צפונה ונסתרת בקרב העם [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למקום הנסתר מעין אדם – ההיכל וקודש הקודשים, שם שכן ארון הברית, או לאוצרות המקדש [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
אל המקום המקודש והנסתר וּבָאוּ־בָ֥הּ פָּרִיצִ֖ים – אנשים רשעים ואכזרים, פורקי עול הפורצים את גדרי האמת והיושר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרת כניסתם הייתה לקחת את כלי המקדש, ועצם חדירתם של אותם פריצים אל הקודש פגמה בכלים, הוציאה אותם מקדושתם והפכה אותם לחולין [מלבי"ם].
הפסוק מסתיים במילה וְחִלְּלֽוּהָ. השימוש בלשון נקבה במילים בָ֥הּ ו-וְחִלְּלֽוּהָ מוסבר בשתי דרכים עיקריות: הפירוש הראשון גורס כי הכוונה היא לשכינת הכבוד השורה על הארון, ואילו הפירוש השני מציע כי לשון הנקבה מתייחסת לעיר ירושלים עצמה [רד"ק, מלבי"ם]. כפילות הפועל בפסוק ("וְחִלְּלוּ... וְחִלְּלֽוּהָ") אינה מקרית, אלא משקפת את סגנונו של אדם מתאונן ומקונן, הנוטה לחזור על דבריו מתוך צער עמוק [מצודת דוד].