תמונת ההישרדות מהחורבן אינה מצטיירת כהישג משמח, אלא כחוויה של פחד, עקירה וצער עמוק. הניצולים שמצליחים להימלט מוצאים את עצמם בסביבה זרה וקשה, כשהם שטופים בחרטה ואבל.
הביטוי וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם מתייחס לאלו שיצליחו להימלט מן החרב ושאר המכות [ביאור שטיינזלץ], ויפוצו לכל עבר [מצודת דוד, מצודת ציון]. אותם ניצולים ינוסו אֶל־הֶהָרִים, במטרה למצוא בהם מסתור ולהישגב שם עד שצבא האויב יחלוף [רד"ק]. רוב הפרשנים מציינים כי המילה אֶל בפסוק זה משמעותה "על", כלומר הניצולים ישהו על ההרים [רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].
מצבם של הניצולים מומחש באמצעות הדימוי כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת. דרכן הטבעית של יונים היא להתקבץ, לקנן ולהשמיע את קולן בעמקים ובבקעות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. הדימוי מדגיש את תחושת התלישות של הפליטים: כשם שיוני העמקים מוברחות מקניהן אל מקומות נידחים בהרים שאינם רגילות אליהם, כך הניצולים נעקרים ממקומם המוכר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
במקום גלותם, הפליטים מתוארים כמי שכֻּלָּם הֹמוֹת. כשם שהיונים משמיעות קול רעש מבוהל, כך ישמיעו הניצולים קול נהי ובכי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. נהי זה אינו רק ביטוי של כאב פיזי או חרדה, אלא נושא משמעות עמוקה של חזרה בתשובה. המילים אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ מלמדות כי כל אחד מהניצולים יהמה ויתוודה על חטאיו, מתוך הכרה ברורה שעוונותיו האישיים הם אלו שהביאו עליו את האסון הזה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].