יחזקאל, פרק ז׳, פסוק י״ב

תנסו להיזכר ברגע שבו קניתם משהו שממש רציתם. ודאי הרגשתם שמחה גדולה. לעומת זאת, כשנאלצים למסור משהו ששייך לכם, זה בדרך כלל מעורר עצב. הנביא מתאר מצב שבו הרגשות הרגילים והטבעיים האלו פתאום משתנים. הוא מכריז בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם, כלומר, הגיע הרגע שבו בני ישראל צריכים לשאת בתוצאות של המעשים שלהם, והמציאות כולה עומדת להתהפך. בגלל שהעם יצטרך לעזוב את הארץ, הנביא אומר שהַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמֹּכֵר אַל יִתְאַבָּל. בדרך כלל, מי שקונה שדה שמח מאוד ברכוש החדש שלו, ומי שמוכר אותו מתאבל ועצוב, כי הוא כנראה נאלץ למכור בגלל קושי כלכלי. אבל עכשיו, לקנייה ולמכירה כבר אין משמעות. הקונה לא צריך לשמוח כי הוא ממילא לא יספיק להישאר בשדה שלו, והמוכר לא צריך להיות עצוב, כי גם אם לא היה מוכר, השדה לא היה נשאר שלו. הסיבה לכל זה מוסברת במילים כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ. המילה חָרוֹן פירושה כעס גדול. יש כעס מאת ה' על כל העם בגלל המעשים שלהם, ולכן כולם יצטרכו לצאת לגלות, ולרכוש ולשדות כבר לא יהיה שום ערך.