לאחר חודש ימים שבהם שהה יעקב בבית לבן, מתנהלת בין השניים שיחה שבה מציע לבן למסד את תנאי העסקתו של יעקב.
ברמה הלשונית, הפרשנים נחלקו בהבנת פתיחת דבריו של לבן. הגישה המרכזית היא שהמילה הֲכִי מבטאת לשון של תמיהה ופליאה, והפסוק נקרא כך: האם בגלל שאָחִי אַתָּה (כלומר, קרוב משפחתי), ראוי שוַעֲבַדְתַּנִי בעתיד בחִנָּם? [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. מנגד, יש המפרשים את המילה הֲכִי כלשון של ודאות, כלומר: אתה ודאי אחי, ובכל זאת עבדת אותי עד כה בחינם [רבנו בחיי, שפתי כהן]. המילה וַעֲבַדְתַּנִי מנוסחת בלשון עתיד בשל תוספת אות וי"ו ההיפוך בראשה [רש"י], והבקשה מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ משמעותה הפשוטה היא: מה יהיה שכרך [מחוקקי יהודה].
מבחינת התנהלותו של יעקב, הפרשנים מסכימים כי הוא לא אכל לחם חסד, אלא החל לעבוד מיד עם בואו, מתוך מוסר עבודה גבוה וסירוב להתפרנס משל אחרים [רמב"ן, רש"ר הירש, ברכת אשר]. את עבודת רעיית הצאן הוא לקח על עצמו בהתנדבות מתוך אהבתו לרחל, כדי לחמול עליה ולחסוך ממנה את העבודה הקשה ואת השהות המעורבת עם שאר הרועים [רמב"ן, שד"ל].
אשר למניעיו של לבן להציע תשלום, קיימות מספר גישות. מיעוט הפרשנים רואה בכך הוגנות מסוימת: לבן סבר שלא ראוי שקרוב משפחה יעבוד רק עבור מזון וביגוד אלא מגיע לו לצבור נכסים [רד"ק], וכן משום שניצול של קרוב משפחה לעבודת חינם נחשב לחטא חמור יותר מניצולו של אדם זר [בכור שור].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלבן פעל מתוך ערמומיות ונוכלות. לבן זיהה את הברכה העצומה שיעקב הביא לעדריו, וחשש לאבד פועל כה מוכשר. לכן, הוא ביקש לכבול אותו אליו באמצעות חוזה עבודה מסודר [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, עמדו מאחורי הצעתו של לבן מספר מניעים מחושבים:
ראשית, מניע משפטי: כל עוד יעקב עבד בחינם, הרי שהוא נחשב ל"שומר חינם" הפטור מלשלם על גניבה ואבידה של צאן. ברגע שלבן יקבע לו שכר, יעקב יהפוך ל"שומר שכר" ויישא באחריות כלכלית על כל נזק שייגרם לעדר [הטור הארוך, תולדות יצחק, צאינה וראינה].
שנית, מניע כלכלי: פועל, ובפרט קרוב משפחה, שעובד ללא חוזה מוגדר, עלול לדרוש לבסוף שכר גבוה במיוחד או אחוזים ניכרים מהרווחים כפי שנהוג. לבן החרד לכספו, דרש לסכם את השכר מראש כדי למנוע תביעות עתידיות ולהקטין את התשלום [אור החיים, מלבי"ם].
שלישית, לוחמה פסיכולוגית: לבן המתין בכוונה חודש ימים שבהם סיפק ליעקב לינה ומזון, כדי שיעקב ירגיש חוסר נעימות ומחויבות כלפיו, וכך יבקש שכר זעום [שפתי כהן]. לבן גם נמנע מלהציע סכום בעצמו, אלא אמר ליעקב הַגִּידָה לִּי, בתקווה שיעקב ינסח את התנאים בצורה תמימה שתאפשר ללבן לעשוק אותו בהמשך [ביאור יש"ר].
גישה שונה לחלוטין מציגה קריאה הפוכה של הסיטואציה: לבן לא הציע שכר מיוזמתו, אלא יעקב הוא זה שדרש משכורת. בתגובה, לבן נזף בו בכעס: "האם בגלל שאתה אחי אתה דורש שכר?! הרי קרוב משפחה אמור להסתפק במזונות בלבד!". ההוכחה לכעסו של לבן היא השימוש בציווי הנוקשה הַגִּידָה לִּי, ללא מילת הנימוס "נא", וכן העובדה שלבן לא הבטיח מפורשות שייתן ליעקב את מה שיבקש [קונטרס חיבה יתירה].
כתוצאה משאלה זו של לבן, הציע יעקב לעבוד שבע שנים בעבור רחל. הפרשנים מסבירים את בחירת הזמן הארוך בכך שרחל הייתה אז ילדה בת חמש, ויעקב, מתוך קדושה ורצון לקיים את מצוות פרייה ורבייה כראוי לשם הקמת השבטים, המתין שבע שנים כדי שתגיע לגיל בגרות [רבנו בחיי, שפתי כהן]. בנוסף, על ידי התחייבות לשבע שנים – שנה אחת מעבר לשש השנים שבהן עובד עבד עברי – ביקש יעקב להוכיח שהוא אדם חופשי, כדי שלבן לא יוכל לטעון בעתיד שהאישה והילדים שייכים לאדון [שפתי כהן]. יעקב אמנם ניסה למנוע מלבן לרמות אותו והגדיר במדויק שהוא עובד עבור רחל בתו הקטנה, אך לבסוף נפל קורבן לתרמית שלבן תכנן [רבנו בחיי].