מפגשו של יעקב עם הרועים על יד הבאר חושף את זהירותו של ההלך הזר, המבקש לתהות על קנקנו של מארחו המיועד בטרם ייפגשו. שאלתו של יעקב הֲשָׁלוֹם לוֹ נובעת מנימוס בסיסי, שכן ראוי לאורח לדעת אם מארחו שרוי בשמחה או בצער טרם הגעתו, כדי להתאים את התנהגותו [ספורנו]. מעבר לכך, יעקב מבקש לברר האם לבן הוא אדם בעל השפעה שיוכל להגן עליו מפני עשו [הטור הארוך], ואף רומז בשאלתו לבירור משפחתי – האם התברך לבן בבנים זכרים, שכן בנים מכונים במקורות "שלום" [פרדס יוסף].
תשובתם של הרועים, שָׁלוֹם, בולטת בהשמטת המילה "לו". הפרשנים מציעים מספר סיבות להשמטה זו. הגישה המרכזית רואה בכך רמז לאופיו של לבן: הרועים סברו כי אין שלום אמיתי לאדם רשע [קיצור בעל הטורים], או שביקשו להבהיר שהם אמנם אנשי שלום, אך לבן עצמו הוא איש מריבות [פרדס יוסף]. דעה אחרת תולה זאת במצבו המשפחתי של לבן, שהיה אלמן באותה עת, ואדם השרוי בלא אישה שרוי בלא שלום [פרדס יוסף]. מנגד, יש המסבירים כי הרועים פשוט בחרו בתשובה כללית וקצרה שתכסה את כל היבטי שאלתו של יעקב, הן לגבי מצבו הכלכלי והן לגבי יחסיו התקינים עמם [אור החיים].
מיד לאחר מכן, הרועים ממהרים להוסיף: וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. תוספת זו נועדה בראש ובראשונה לקצר את השיחה. הרועים, שלא ששו להאריך בדברים עם הזר, הפנו את יעקב להמשיך את חקירותיו המפורטות אצל רחל [אור החיים, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ], ואולי אף רמזו לו בעוקצנות שהיא דברנית כמותו ולכן תענה לכל שאלותיו [הדר זקנים].
אולם, בציון עובדת בואה של רחל עם הצאן טמונים רמזים עמוקים יותר על מצבו של לבן. הופעתה של הבת כרועה מאותתת ליעקב שלבן אינו אדם עשיר כפי שאולי חשב, שכן עליו להיעזר בבתו למלאכה זו, וצאנו מועט מספיק כדי שרועה אחת תספיק לו. הרועים דייקו בדבריהם כדי שלא להוציא על לבן שם של עשיר, דבר שהיה עלול להכעיסו או למשוך אליו אורחים שירוששו אותו. חלופה נוספת היא שהדבר מעיד על קמצנותו של לבן, המזלזל בכבוד בתו ושולח אותה לרעות [אור החיים]. בנוסף, הדבר מהווה תשובה עקיפה לשאלתו של יעקב על בנים: העובדה שהבת רועה את הצאן מוכיחה שללבן אין בנים זכרים, אחרת הם היו רועים את הצאן [פרדס יוסף]. עם זאת, עצם העובדה שנערה צעירה יכולה לצאת לרעות צאן לבדה בביטחה, מבלי שהרועים האחרים יגרשו אותה, מעידה כי לפחות שורר שלום וביטחון אזורי [אור החיים, אלשיך].
מבחינה לשונית, רוב הפרשנים מתעכבים על המילה בָּאָה. הם מסבירים כי הטעם במילה זו נמצא בהברה האחרונה, תחת האות אל"ף (מלרע). דקדוק זה מצביע על כך שהמילה אינה פועל בלשון עבר, אלא משמשת כבינוני (לשון הווה) או כתואר. המשמעות היא שרחל לא הגיעה כבר, אלא ממש באותו הרגע היא הולכת ומתקרבת אליהם יחד עם הצאן.