תשובת הרועים ליעקב חושפת את מציאות חייהם סביב הבאר ואת המגבלות שעמדו בפניהם בשגרת יומם. כאשר הרועים אומרים לֹא נוּכַל, הם מתכוונים לכך שאין באפשרותם להשקות את הצאן כעת, אך הפרשנים נחלקו בשאלה מהי בדיוק אותה מניעה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במגבלה פיזית לחלוטין. האבן שעל פי הבאר הייתה גדולה וכבדה מאוד, והרועים שנכחו במקום לא היו מסוגלים להזיז אותה בכוחות עצמם עד שיתאספו כלל הרועים וישלבו כוחות [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, שטיינזלץ]. יש המציינים כי אותם רועים היו נערים צעירים, מה שמסביר את חוסר יכולתם, ומדגיש בהמשך את גבורתו הפיזית של יעקב שהצליח לגלול את האבן לבדו [בכור שור].
לעומת זאת, קיימת גישה שונה לחלוטין הסבורה כי המניעה לא הייתה חוסר כוח פיזי. לפי דעה זו, לא ייתכן ששלושה עדרים ורועיהם לא הצליחו להזיז את האבן. לכן, ההכרזה לֹא נוּכַל אינה מבטאת חוסר יכולת, אלא איסור הנובע מהסכם מוקדם. הרועים התנו ביניהם שאסור לאף אחד לשאוב מים לבדו, כדי למנוע מריבות על זכויות הקדימה במים, ולכן נאלצו להמתין לכולם [שד"ל]. פרשנים אחרים דוחים מכל וכל את סברת ההסכם, ומתעקשים כי משמעות הפסוק היא חוסר יכולת פיזית פשוטה [שפתי חכמים, דברי דוד, מזרחי].
לפי גישת ההסכם, כאשר יעקב ניגש בסופו של דבר וגולל את האבן לבדו, הוא עשה זאת משום שכאדם זר הוא לא היה כפוף להסכמים המקומיים, ומתוך רצון אבירי לסייע לרחל שהייתה נערה בודדה בין גברים רבים [שד"ל].
מבחינה לשונית, הפעלים יֵאָסְפוּ, וְגָלֲלוּ ו-וְהִשְׁקִינוּ מופיעים בלשון עתיד. בעוד שחלק מהמפרשים רואים בכך תיאור פשוט של פעולה שעתידה להתרחש [רש"י, מזרחי], אחרים מסבירים כי פעלים אלו משמשים כאן לתיאור זמן הווה מתמשך. כלומר, הרועים מתארים את שגרת יומם הקבועה ומסבירים ליעקב: כך אנו רגילים לעשות בכל יום ויום [ביאור יש"ר].