ההבדלים החיצוניים בין שתי האחיות, לאה ורחל, עומדים בלב סיפור הקמתם של שבטי ישראל. הכתוב בוחר להתעכב על הופעתן החיצונית לא כתיאור שטחי, אלא כאמצעי לחשוף את אופיין, את קורות חייהן ואת המניעים שיובילו להתרחשויות הבאות בבית לבן.
בבואם לבאר את המילה רַכּוֹת ביחס לעיניה של לאה, נחלקו הפרשנים לשלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה, ומסבירה כי עיניה של לאה היו חלשות ורגישות לאור השמש ולרוח [שד"ל, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. פרט פיזי זה מסביר מדוע רחל הקטנה היא זו שיצאה לרעות את הצאן, בעוד לאה נאלצה להישאר בבית [העמק דבר, בכור שור, הדר זקנים, פענח רזא]. חולשה זו של לאה מסבירה גם מדוע יעקב פגש את רחל ליד הבאר ונקשר אליה, וכן מדוע העדיף לשאת אישה שאין בה מום פיזי [צאינה וראינה, מלבי"ם, פענח רזא]. בנוסף, השוני הניכר במראיהן של האחיות נועד להדגיש שלבן לא יכול היה להחליף ביניהן בדרך הטבע מבלי לנקוט ברמאות מוחלטת [אור החיים].
מנגד, גישה שניה גורסת כי התורה אינה נוהגת לספר בגנותם של צדיקים, ולכן המילה רַכּוֹת אינה מצביעה על פגם, אלא דווקא על יופי, רוך ועדינות. לפי פירוש זה, לאה הייתה אישה נאה שעיניה היו יפות ורכות, אלא שרחל אחותה הייתה כלילת שלמות בכל גופה [רשב"ם, הטור הארוך, רש"ר הירש, נתינה לגר].
הגישה השלישית, הנסמכת על מדרשי חז"ל, קושרת את רכות העיניים לבכי תמידי. באותם ימים רווחה השמועה כי שני בניו של יצחק מיועדים לשתי בנותיו של לבן: הבכור לבכורה והצעיר לצעירה. מתוך חרדה שמא תיאלץ להינשא לעשו הרשע, בכתה לאה ללא הרף והרבתה בתחנונים, עד שנשרו ריסי עיניה והן הפכו רגישות ופגומות [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, צאינה וראינה, קיצור בעל הטורים]. לפי קו מחשבה זה, התיאור אינו מהווה גנאי אלא אות כבוד ושבח לצדקותה של לאה, שהייתה מוכנה לבזות את יופייה החיצוני כדי להינצל מנישואים לאדם רע, ומתוך תפילותיה זכתה לשפע רוחני [ברטנורא, פרדס יוסף, דעת זקנים, שפתי כהן].
לעומת עיניה של לאה, רחל מתוארת בשלמות חיצונית מוחלטת. הפרשנים מצביעים על חלוקה מדויקת בין שני חלקי התיאור שלה. המילים יְפַת תֹּאַר מתייחסות לעיצוב הפיזי, לצורת הפנים, לקומת הגוף ולפרופורציה שבין האיברים השונים – כגון החוטם, המצח, הפה והלחיים – כאילו שורטטו במדויק ביד אמן [רש"י, רשב"ם, ספורנו, רד"ק, ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה, מחוקקי יהודה].
לעומת זאת, המילים וִיפַת מַרְאֶה מתייחסות לצבע העור, לזיו הפנים ולגוון השיער, שהם דברים הנתפסים בחוש הראייה ויוצרים מראה של עור לבן וצח המעורב באדמומיות [רש"י, רשב"ם, ספורנו, רד"ק, ביאור יש"ר]. יש המוסיפים כי "תואר" מכוון ליופיו של כל איבר בפני עצמו, ואילו "מראה" מתאר את החן והיופי הכללי הנוצר מחיבור כל האיברים יחד [אור החיים, ביאור שטיינזלץ], ויש הרואים בביטויים אלו שמות נרדפים שנועדו להעצים ולהכפיל את תיאור יופייה יוצא הדופן של רחל [אבי עזר].